מבחינת התקשורת והשמאל,
גלעד שליט ו
פולארד - זה לא אותו דבר. כשגלעד היה בשבי, צרכני התקשורת בישראל הולעטו באינסוף כותרות שתכליתן אחת: לחץ על אולמרט ואחרי זה נתניהו, להיכנע לדרישות חוטפיו. פולארד זה סיפור אחר. מדי פעם אנחנו שומעים על "עוד מאמץ" למען שחרורו, כשרוב נושאי הלפיד חובשי כיפה.
ההבדל בהתייחסות לשניים, מוכיח את צביעות השמאל בגין השימוש הסלקטיבי בערכים הלקוחים מהאתוס הצה"לי על "רעות" ו"לא מפקירים חייל בשטח", ובתרגום לסוציאליזם - "סולידאריות".
פרסום מחלתו של פולארד במקביל לידיעה על נסיעה קרובה של הנשיא פרס לארה"ב, הציתו גל חדש של כותרות בנושא. המשמעותית ביותר מתייחסת לעצומה עליה חתמו עשרות אלפים, ובה קריאה לפרס, להתנות קבלת מדליית החירות מאובמה בשחרור פולארד. כתב בעניין הזה העיתונאי
מתי גולן: "אקט כזה של ויתור נשיאותי אישי, שווה יותר מכל בקשה. זה גם מחיר יותר זול משחרור מחבלים" (גלובס, 10.4.12).
נרקומן של כבוד מתי גולן, כמו כל האלפים שחתמו על העצומה, לא מבינים לנפשו של נרקומן. פרס הוא נרקומן כבוד, שרואה במדליית החירות שהוא עתיד לקבל אובייקט הסנפה בלתי נדלה. בלילות הוא מפנטז על הרגע שבו יקרב את המדליה לנחיריו ויסניף מלוא ריאותיו.
תאוות הכבוד של פרס חריגה. כשאשתו סוניה (ז"ל) התחננה אליו לא להתמודד על הנשיאות, הוא דחה אותה. כשהעמידה לו אולטימטום, הוא ויתר עליה. היא, בתגובה, ויתרה על שם המשפחה "פרס" וחזרה לשם משפחתה המקורי. כשנבחר, עזב את הבית.
מתי גולן עשה השוואה בין יונתן פולארד לגלעד שליט. אני עושה השוואה בין מדליית החירות לפרס נובל לשלום. עם כל הכבוד לפולארד, ויש כבוד, אלף ארבע מאות "קורבנות שלום" בגין
הסכם אוסלו, הם "תיק" כבד יותר. חלקו של פרס ב"קורבנות השלום" גדול יותר מאשר חלקו בפרשת פולארד. ולמרות כל זה - הוא מעולם לא חלם לוותר על פרס נובל.
כשרוצים לחזק מסר, מקובל להיתלות באילנות גבוהים. אני, במקרה הזה, נתלה באילן גמדי: רוני בר-און. ביום הולדתו השמונים של פרס, ח"כ בר-און הציע לו לאור התוצאות האיומות של הסכם אוסלו, להחזיר את פרס נובל. כשההצעה הזאת הובאה לידיעתו, הוא גיחך. לא צריך להיות בקרבתו של פרס כדי לשמוע את הצחוק המתגלגל מההצעה של מתי גולן וכל האלפים, לוותר על מדליית החירות.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
