הסכם השלום הופר מזמן

מצרים מפרה את הסכם השלום עם ישראל כמעט מיום חתימתו, לפני 33 שנים. נכון, אין מצב מלחמה בין המדינות וזהו ההישג העיקרי של ההסכם. אלא שיש בו עוד שורה של סעיפים, שבמקרה הטוב מתו אחרי כמה שנים, ובמקרה הגרוע לא זכו אפילו למאה ימי חסד.

סעיף III2 של ההסכם קובע: "כל צד מתחייב להבטיח שמעשי לוחמה או איומי לוחמה, איבה או אלימות לא ינבעו ולא יבוצעו מתוך שטחו, או על-ידי כוחות הכפופים למרותו, או על-ידי כוחות אחרים כלשהם החונים בשטחו, נגד האוכלוסיה, האזרחים או הרכוש של הצד האחר". מצרים מפרה בשיטתיות סעיף חשוב זה, כאשר אינה פועלת למניעת התקפות טרור על ישראל מתוך סיני.

בהמשך אותו סעיף נאמר: "כל צד גם מתחייב להימנע מלארגן וליזום מעשים או איומים של לוחמה, איבה, חתירה או אלימות נגד הצד האחר ולהסית למעשים או איומים כאלה... והוא מתחייב להבטיח שמבצעיהם של מעשים כאלה יובאו לדין". מצרים הייתה ונותרה מוקד לאנטישמיות גסה, המסיתה לאלימות נגד ישראל. למותר לציין, שאיש לא הועמד לדין בשל כך.

סעיף III3 אומר: "הצדדים מסכימים כי מערכת היחסים הנורמליים שתיכון ביניהם תכלול... שימת קץ לחרמות כלכליים... ותבטיח קיום הדדי של הליכי משפט הוגנים לאזרחיהן". בפועל יש במצרים חרם כמעט מוחלט על תוצרת ישראלית; עורכי הדין המצרים היו ונותרו מגדולי המתנגדים להסכם השלום ואזרח ישראלי לא יכול לצפות למשפט צדק במדינה זו (ע"ע עזאם עזאם ואילן קרפל).

יאמרו המצרים: ישראל אינה מקיימת את חלקה במערכת ההסכמים בשל יחסה לפלשתינים. על כך עונה סעיף VI2: "הצדדים מתחייבים למלא בתום לב את התחייבויותיהם לפי חוזה זה בלא שים לב לפעולה או אי פעולה של כל צד אחר". במילים פשוטות: מצרים מחויבת להסכם השלום בלי קשר לפעולותיה של ישראל.

סעיף VIII של ההסכם מעולם לא מומש: "הצדדים מסכימים להקים ועדת תביעות לשם יישוב הדדי של כל תביעות כספיות". יהודי מצרים גורשו מן המדינה, בעיקר אחרי מלחמת סיני, ונאלצו להותיר מאחוריהם רכוש במיליארדי דולרים. מי שהיו אזרחי בריטניה וצרפת קיבלו פיצוי חלקי ביותר, האחרים לא קיבלו מאומה, ואיש לא קיבל פיצוי מלא.

להסכם השלום נלווה "פרוטוקול בדבר היחסים בין הצדדים". סעיף 3(1) שלו אומר: "הצדדים מסכימים לכונן יחסי תרבות נורמליים עם השלמת נסיגת הביניים". מצרים מעולם לא אפשרה לישראל למלא סעיף זה. מתי לאחרונה ראיתם פעילות תרבותית של מצרים בישראל?

השלום בין ישראל למצרים היה שלום קר מיומו הראשון. אמרו לנו שצריך סבלנות, שיקח זמן לעקור 30 שנות איבה, שהמצרים חוששים מההתנפלות הישראלית על ארצם. עברו 33 שנים - והשלום הקר הפך לקפוא. שגרירות ישראל במצרים פועלת בהרכב מינימלי, ישראלים נתונים לאיומי טרור בסיני וכעת הסכם הגז בוטל בצורה חד-צדדית.

המסקנה המתבקשת היא, שקשה עד בלתי אפשרי לכרות הסכם שלום עם מדינות דיקטטוריות. ברגע בו נפל משטר מובארכ - הסכם השלום עומד בסימן שאלה. תארו לעצמכם מה היה קורה, אילו ישראל הייתה מתפתה לרדת מהגולן בימי חאפז אל-אסד: היינו מקבלים מהומות ויריות מעל הכנרת, ועוד לא נאמרה המילה האחרונה בדבר האפשרות של משטר מוסלמי קיצוני בדמשק. הסכם השלום עם ירדן מחזיק מעמד כל עוד בית המלוכה ההאשמי שולט במדינה; אם גם הוא יפול - הכל פתוח.

לכאורה, טוב לעשות עסקים עם דיקטטור: הוא מבטיח והוא דואג לקיים. אך בסופו של דבר, הדיקטטורות קורסות - ובניגוד לעיקרון רציפות השלטון של הדמוקרטיה, שם העיקרון הוא לעשות הכל הפוך ממה שעשה קודמך. כדאי מאוד שנפנים את הלקח הזה לפני שנרוץ לשלם מחיר כבד מנשוא תמורת הסכמים עם מנהיגים שהיום כאן ומחר על עמוד התלייה.