מחיר ההיבריס

ורדה אלשיך משלמת את מחיר היוהרה, את מחיר תפישת ה"אני ואפסי עוד" ששידרה בכל הכיוונים. שופטת יעילה מאוד, בעלת מומחיות מאין כמותה בתחום התמחותה, צריכה ללכת הביתה משום שהכבוד עלה לה לראש.

מבחינה שיפוטית נטו, אלשיך היא בין השופטים הטובים ביותר בישראל. היא חריפה מאוד, קולטת במהירות, מנהלת את הדיונים ביד רמה, בעלת חשיבה יצירתית ומוכנה למתוח את הגבולות כדי להשיג תוצאה נכונה והוגנת. כך עשתה למשל בהחלטתה לאפשר לשופרסל לרכוש את קלאבמרקט - החלטה שספגה הרבה ביקורת אז ומאז, אך הצילה אלפי ספקים ורבבות מקומות עבודה. קשה לזכור מתי בית המשפט העליון הפך החלטה מהותית שלה, וגם זה קנה-מידה חשוב.

אלא שמשופט נדרש יותר - נדרש ממנו אותו מושג חמקמק של "מזג שיפוטי". אולי ההגדרה הטובה ביותר מצויה בכללי האתיקה לשופטים: "בשבתו לדין ינהג שופט בנוכחים בדיון לפניו - בעלי דין, באי-כוחם, עדים ובאי בית משפט אחרים - באורח מכובד, באורך רוח, במתינות, בסובלנות ובאדיבות, וישרה באולם בית המשפט אווירה נינוחה". אלשיך מייצגת את ההפך הגמור, כפי שיכול להעיד כל עורך דין שהופיע בפניה - וגם אם הוא נמנה על אותם 100 עורכי דין שחתמו על עצומת התמיכה בה.

מזכירה את תאודור רוזוולט

אלשיך מזכירה לעיתים את דברי בנו של הנשיא תאודור רוזוולט על אביו: "הוא תמיד רצה להיות במרכז העניינים. בחתונה הוא רצה שיחשבו שהוא החתן, ובהלוויה - שהוא הגופה". לפעמים נדמה שהרצון להופיע בתקשורת חשוב לה לא פחות מאשר ההחלטה עצמה, שהפרסום האישי משחק אצלה תפקיד מרכזי כמו הבעיה המשפטית. הדבר בולט במיוחד כאשר משווים את התנהגותה לזו של שופטים רבים אחרים הדנים בתיקי פירוקים, כינוסים ופשיטות רגל, ועושים זאת בצורה שקטה ועניינית.

הדברים הגיעו עד כדי כך, שנוצר פחד אמיתי מפניה של אלשיך. לא יראת כבוד ראויה אלא פחד. איש לא מעז לדבר עליה לייחוס; כאשר בזמנו חיפשתי עורך דין שיכתוב עליה מאמר מקצועי, התגובה האחידה הייתה "השתגעת? אתה רוצה שהיא תתנקם בי?" העצומה שהזכרנו - ואשר גם נגדה יוצא הנציב אליעזר גולדברג - היא הצד השני של אותו מטבע. חלק מהחותמים אמרו במפורש (אך כמובן לא לייחוס), שחתמו עליה מחשש מה יקרה אם שמותיהם ייעדרו ממנה.

שתי שמועות המסתובבות בחוגי המשפט מיטיבות לתאר את אותה תחושת פחד. האחת טוענת, כי בעלה של השופטת, הכלכלן יוסי אלשיך, יושב בהרבה דירקטוריונים משום שבעלי החברות רוצים אותו שם כתעודת ביטוח ליום סגריר: אם חלילה תיקלע החברה לבעיות, אלשיך לא תוכל לדון בענייניה. שמועה שנייה, שהיא יותר סוג של בדיחה צינית, אומרת שיש חברות הרושמות בכוונה את משרדיהן מחוץ לתל אביב, כדי להיות מחוץ להישג ידה של אלשיך. גם אם לשמועות הללו אין בסיס עובדתי, הרי שעצם קיומן והעובדה שהן מודבקות רק לאלשיך, מלמדות הרבה.

רצתה תור נפרד לשופטים

אלשיך גם אינה מסתפקת בתפקידה החשוב כשופטת, אלא רוצה להפוך למחנכת העם ולמטיפה בשער. הדבר בא לידי ביטוי בולט רק לאחרונה בהחלטותיה בעניין דלק נדל"ן, כאשר חרגה לחלוטין מסמכותה וקראה למעשה למשקיעים מוסדיים שלא להשקיע בחברות אחרות של יצחק תשובה. אלמלא הייתה שופטת, היה מקום לתבוע אותה על אמירות אלו. בצורה דומה היא השתלחה בעיתונאית ענת רואה, אשר חשפה את פרשת הפרוטוקול ה"משופץ", ותקפה אותה בצורה אישית במסגרת החלטה - שוב התנהגותה שהייתה מביאה מיידית להגשת תביעה נגדה, אלמלא הסתתרה מאחורי ההגנה המוחלטת המוענקת לשופטים.

את האנטגוניזם שהיא יוצרת הביאה אלשיך גם לתפקידה כיו"ר נציגות השופטים. לצד מאבק חשוב בנושא מערכת המחשב "נט המשפט" עמוסת התקלות (ואגב: אלשיך ניסתה להטיל על המערכת גם את האחריות בפרשת הפרוטוקול), אלשיך זכורה בעיקר כמי שדרשה להעניק לשופטים תור נפרד בביקורת הדרכונים בנתב"ג. הנימוק שלה: הם לא צריכים לפגוש בטעות את מי שבענייניהם דנו ואולי גם שלחו לכלא. זו הייתה דרישה ששידרה ניתוק מוחלט מן המציאות ותפישה של מורמים מעם, ואין פלא שהיא נתקלה לא רק בהתנגדות עניינית אלא גם בלעג ציבורי.

כל התכונות הללו התנקזו לתוך הפרוטוקול המזויף. תחושה של ביטחון עצמי מופרז, הנובעת מהפחד השורר סביבה. תחושה של היעדר גבולות, הנובעת מכך שבדרך כלל פסקי דינה מקבלים אישור. תחושה של אנוכיות, הנובעת מתרבות ניהול הדיון באולמה. ליוונים הייתה מילה מצוינת לתאר את מה שהפיל את אלשיך: "היבריס".