פרשת השבוע כל כך אקטואלית, שאני לא מצליח להחליט על מה לכתוב, באיזה נושא להתמקד; מרוב לבטים כבר מסתובב לי הראש. אז נתחיל מהתחלה ונראה לאן נגיע [במדבר י"ג]: [א] וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. [ב] שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו, תִּשְׁלָחוּ--כֹּל, נָשִׂיא בָהֶם. [ג] וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן, עַל-פִּי ה': כֻּלָּם אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. רש"י פותח את פירושו בציטוט מן המדרש: למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים - לפי שלקתה על עסקי דִּבָּה, שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר. כידוע, המהלך הזה נגמר לא טוב, המרגלים הוציאו דיבת הארץ רעה באזני העם וכתוצאה מכך נגזרה על כולם גזירה [פרק י"ד]: [כט] בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם, לְכָל-מִסְפַּרְכֶם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה: אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם, עָלָי. (...) זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, הַנּוֹעָדִים עָלָי; בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, וְשָׁם יָמֻתוּ.

חטאם של המרגלים מהו?

הרמב"ן תוהה, מה היה חטאם של המרגלים, הרי לכאורה הם הגישו דוח מדויק, השיבו על מה שנשאלו: ועל כל פנים היו צריכין להשיבו על מה שצוה אותם, ומה פשעם ומה חטאתם כשאמרו לו [פסוק כ"ח] אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם, הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וכי על-מנת שיעידו לו שקר שלח אותם? ומוסף הרמב"ן שאם יש פה חטא - ניתן לייחס אותו למשה, שהרי הוא אשר ציווה אותם: [יח] וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא; וְאֶת-הָעָם, הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ--הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב. [יט] וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ--הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה (...). אומר כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' כי רש"י הרגיש בשאלה הזאת ובפירושו רמוזה תשובה לשאלתו של רמב"ן; למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים - לפי שלקתה על עסקי דִּבָּה, שדברה באחיה, אומר רש"י. היא לא שיקרה חלילה אבל הייתה צריכה לדבר בעניין זה עם משה ביחידות, ולא לדבר על אודותיו שלא בנוכחותו.

וכך גם המרגלים, הם אומנם לא שיקרו אבל דיווחו על ממצאיהם בפני כל העם במקום להביע את התרשמותם בפני המנהיג לבדו. מעניין לציין כי הרמב"ן עצמו מסיק במקום אחר [דברים א', כ"ה] שאכן בכך חטאו המרגלים: והנה כלם בהסכמה אחת בטובת הארץ, אבל בחוזק העמים ההם המסו את לבבם; ואחרי כן בראותם כי יהושע וכלב יחזקו את לבם למלחמה, באו שאר המרגלים אל בני ישראל שלא בפני משה והוציאו דבה על הארץ שהיא ארץ אוכלת יושביה. וזהו הדגש, שדיברו אל בני ישראל שלא בפני משה. ובאמת, מה גרם למרגלים, שהיו אֲנָשִׁים, רָאשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, לאבד את האמונה ביכולת ה' להביא אותנו אל הארץ המובטחת? ובכן, אומר מורנו הרב יצחק גינזבורג שליט"א, הם היו נוכחים ושמעו את אֶלְדָּד וּמֵידָד, מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה [פרק י"א] ואומרים ש"משה מת ויהושע מכניס את העם לארץ".

כל עוד משה חי, חשבו המרגלים - הכל מתנהל בדרך נס ואין שום ספק שנוכל לכבוש את הארץ, אבל אם הוא צפוי למות לפני הכניסה לארץ - מי זה בכלל יהושע שיצליח להוביל אותנו לניצחון, הוא אחד מאתנו, אנחנו מכירים אותו מספיק טוב. חוץ מזה, הכיבוש אמור להתנהל בדרך הטבע, במלחמה, ומה כוחנו מול יושבי הארץ?! זהו גם ההסבר הפנימי לכך שמשה החליף לו את השם, וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן, יְהוֹשֻׁעַ. רש"י מביא מהמדרש שבהחלפת השם, משה התפלל עליו; ותוכן התפילה היה, כמובא ברש"י מהמדרש: י-ה יושיעך מעצת מרגלים. כלומר, בפשט, משה התפלל שיהושע לא ייכשל בהוצאת דיבה על הארץ, אבל מדוע התפלל רק על יהושע, מדוע לא על כולם? אלא מסתבר שלמשה היה חשש כבד ומבוסס שיהושע עלול להימצא בסכנת חיים במהלך השליחות הזאת.

הרי כולם שמעו את הנבואה שיהושע עתיד להחליף את משה בבוא העת; מעתה, מי שיש לו יומרות מנהיגותיות, עלול ליזום כלפיו מהלך של סיכול ממוקד, וכאן היו אחד-עשר ראשי שבטים שכל אחד מהם עלול לראות את עצמו, בהשוואה ליהושע על כל פנים, כמחליף ראוי למשה. מזה חשש משה ולכן ראה לנכון להתפלל על יהושע, י-ה יושיעך מעצת מרגלים. יהושע אומנם ניצל, אבל את העם הצליחו להמריד עד כדי כך שהעלו רעיון מטורף לכאורה: [ד] וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. לא מוכנים להסתכן במלחמות, מעדיפים לחזור לעבדות. וכאשר יהושע וכלב מנסים להרגיע אותם: אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ, סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ - פתאום מתגלה האלימות שלהם: [י] וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הָעֵדָה, לִרְגּוֹם אֹתָם, בָּאֲבָנִים; מזל שה' חש להצילם; וּכְבוֹד ה', נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, אֶל-כָּל-בְּנֵי, יִשְׂרָאֵל.

ועתה יגדל נא כח א-דני

הרעיון שהעלו: נִתְּנָה רֹאשׁ, וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה, היווה למעשה מרידה גלויה בקב"ה כאשר במעטפת - המרידה התמקדה במנהיגותו של משה, שהרי רֹאשׁ זה מנהיג חלופי. משה כמו לא הבחין בכך כלל, לא נעלב, אבל הקב"ה - כן, והוא מבטא את אכזבתו כביכול מהתנהלותם: עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה; וְעַד-אָנָה, לֹא-יַאֲמִינוּ בִי, בְּכֹל הָאֹתוֹת, אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. הוא גם מודיע למשה וכמו מבקש רשות ממנו להענישם קשות: [יב] אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאוֹרִשֶׁנּוּ; וְאֶעֱשֶׂה, אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. משה מעתיר בתפילה ואינו מרפה. הוא אוהב ישראל אמיתי ומעניין להתבונן בסניגוריה שהוא משמיע; הרי מכורח הנסיבות, אין לו כל כך מה להגיד לזכותם, הם באמת עברו כל גבול במרידה הבוטה הזאת ולקב"ה יש הצדקה מלאה להרגיש מאוכזב כביכול ואפילו זועם. איך משה יוצא מזה?

בהפוך על הפוך, משה משתמש בגורמי האכזבה של הקב"ה, מה שאמר בעצמו - עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי, וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת והמופתים אשר עשיתי - להצלתם, לטובתם ולרווחתם, והכל נעשה גלוי לעיניהם; אחרי כל זה הם מורדים בי - למה עוד אפשר לצפות מהם? אין להם תקנה ח"ו, אז אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר, וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ, לְגוֹי-גָּדוֹל. משה עונה, אדרבה, אחרי כל האותות והמופתים שעשית להם לעיני כל הגויים: [טו] וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה, כְּאִישׁ אֶחָד; וְאָמְרוּ, הַגּוֹיִם, אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ, לֵאמֹר. [טז] מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה', לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם; וַיִּשְׁחָטֵם, בַּמִּדְבָּר. זה עלול להיות חילול ה' נורא. נכון שהם מרדו בך ובכך פגמו קשות ברעיון שהשמיעו לאחר קריעת ים סוף: ה' יִמְלֹךְ, לְעֹלָם וָעֶד. אבל את הפגם הזה ניתן לתקן: [יז] וְעַתָּה, יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲ-דֹנָי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, לֵאמֹר.

הם מרדו במלכותך שהביטוי שלה הוא שם אֲ-דֹנָי שפירושו אדון כל העולמות, הבה נחזיר למלכות הזה את מה שנגרע ממנה על-ידי המרידה הזאת ונתקן את הפגם, ואת זה נעשה על-ידי ש-יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲ-דֹנָי. ואיך עושים את זה - כאן מזכיר משה לקב"ה את הסוד שהוא עצמו גילה לו לאחר חטא העגל - שגם אם חלילה נכשלים בחטא ובכך מנתקים את הקשר עם הקב"ה, ואפילו אם הפגם היה מהותי עד כדי העלמה מוחלטת של הקשר הזה ר"ל, תמיד אפשר לתקן ובלבד שמתעלים למדרגה גבוהה יותר מזו שבה שייך פגם בקשר. כי כאמור, כאשר נכשלים בחטא הפגם הוא במידת המלכות, שמורדים כביכול במלכותו יתברך. וכדי לתקן את הפגם שפגמנו במלכות, צריכים להמשיך אורות ממדרגה נעלית הרבה יותר: [יח] ה', אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, נֹשֵׂא עָו‍ֹן, וָפָשַׁע; וְנַקֵּה, לֹא יְנַקֶּה--פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים.

מידת המלכות היא הנמוכה, האחרונה במידות העליונות וכאמור, ביחס לנבראים השם המייצג אותה הוא אֲ-דֹנָי. כאשר מצליחים להתעלות ולהמשיך אורות אל מידת המלכות משם הוי'ה ולמעלה, כמו שעשה משה בפסוק הזה, מתקנים את הפגם שעשינו במלכות ואז אפשר לבקש: [יט] סְלַח-נָא, לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה--כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ; וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה, מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה. אז גם זוכים לתשובה המיוחלת: [כ] וַיֹּאמֶר ה', סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. הסליחה הייתה חלקית כי העם עצמו עדיין לא עשה תשובה. מה עוד שבאותה נשימה שמשה מזכיר את יכולתו של ה' לסלוח, הוא גם מזכיר שיש מקרים ומצבים שאינו סולח, אלא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים, עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. וזה במקרה שלא עושים תשובה. שאם ממשיכים ללכת בדרך הנלוזה, גם הבנים והנכדים עלולים לשלם עבור החובות שצברו הוריהם.

על האקטואליות של הפרשה הזאת כתבו כבר רבים וטובים וגם כאן התייחסנו לכך לא אחת בשנים קודמות. דווקא משום כך היה קשה לי להתמקד ברעיון אחד מרכזי. בשבוע שעבר דיברנו על הבריחה הגדולה מהקשר עם הקב"ה והנה כאן אומרת לנו התורה כי כאשר זה נמשך, כשלא מתעשתים ולא מחדשים את הקשר - גם הבנים והנכדים משלמים על כך. ועוד, המרגלים נענשו לא על כי הביעו דעה שונה, מרדנית ככל שתהיה, אלא על כך שיצאו עם הדעה הזאת לתקשורת ואף הסתירו זאת מהמנהיג. ניסו לשנות כיוון באמצעות השפעה על דעת הקהל. מישהו צריך שנסביר לו עד כמה אנחנו לוקים בפגם הזה? מזל שחלפו מאז כמה אלפי שנים וכבר הגענו לזמן של הגאולה האמיתית והשלמה, כך שהקב"ה שומר עלינו אפילו מהשטויות של עמנו.