"שיחתכם חשובה לנו"

מפגע קוגניטיבי

הפער הדיגיטלי, קוראים לחיץ, שמתרחב בין מי שמסוגלים לעקוב אחר השכלולים באלקטרוניקה לבין מי שנותרו מאחור, והם לא-מעטים ולאו-דווקא מבוגרים.

נכדיי מלהטים, כמעט מלידתם, באייפון/פד, ובניי לועגים לדבקותי בטלפון נייד לא-מתקדם. אני נהנה ממנו, וצורך רק את מעט השירותים, שאני מכיר (טלפון נועד, לעניות דעתי, לטלפוניה ולא לכל מיני שעשועים אחרים).

השכלולים המתקדמים אפשרו לנותני שירותים לפטר את הטלפניות, ולהציע במקומם שירותי אי-מענה דיגיטליים. כך, צדו שתי ציפורים במכה אחת: חסכו כסף, ונפטרו ממרבית הלקוחות הטרדניים.

"שיחתכם חשובה לנו" - הוא השקר הבוטה ביותר, שנשמע הרבה בטלפון הישראלי. אחרי שהמתינה כרבע שעה למענה בשירות הזמנת תור לממוגרפיה בקופת חולים הכללית (גילוי נאות: יש לי טראומה מילדותי עם השירות הבלתי-נסבל של המוסד הזה), החליטה להניח את השפופרת. כעבור כמה שעות נמלכה בדעתה, וחייגה שוב. הקשבנו לברבור המעצבן של הקופה, שהושמע על-יד הרמקול של הטלפון. מנגינות מרגיזות ודיבורים בעלמא - שניהם במסגרת מטרד אקוסטי, או מפגע קוגניטיבי.

שתינו קפה, וכמעט אכלנו ארוחה קלה ... אחרי 23 דקות (על צג הטלפון יש מונה ...) הואילה טלפנית לענות, ונדהמה לשמוע, שיש טענות. "אנחנו שירות ארצי", נהמה באי-שביעות רצון למשמע הטענות על ההמתנה הבלתי-נסבלת, "ויש רק חמש טלפניות". לך תסביר לה ולמנהליה, שאם הן נותנות שירות ארצי - מן הראוי שיאיישו יותר טלפניות את המוקד.

אבל אי-אפשר להסביר דבר כזה בעברית.

חוזרים למחסנות פלסטיות

צבא הוא צבא (בכל מקום), ורצוי שלא תגיעו אליו עם יותר די שכל. אחרי שאישר לחייליו קנייה של מחסנית פלסטיק לרוביהם (ואף הנפיק למחסנית האזרחית מספר קטלוגי צבאי), החליט מאן-דהוא בצבא ארצות-הברית לאסור על שימוש במחסניות הפלסטיק. וסיבותיו הטובות היו עמו.

עכשיו הגיע מישהו בכיר ממנו, וביטל את ההוראה. הסאגה, כנראה, תימשך - כי זה דינם של צבאות.

פרס מולדובן לכתיבה צבאית

מדף ספרי הצבא בארץ להפליא. לכן, חשוב, שמעודדים כתיבה צבאית ולאו-דווקא רק ספרי זיכרונות.

מרכז אריאל לחקר ביטחון ותקשורת (ARCDC) בבית-הספר לתקשורת במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון הודיע על תחרות פרס מולדובן לספרות ביטחונית לשנת 2012.

סכום הפרס הוא 7,000 דולר. אם יימצאו מספר ספרים ראויים - תוכל ועדת הפרס לחלק את הסכום בהתאם.

ניתן לשלוח ספרים, שיצאו לאור משנת 2011. יש לשלוח שלושה עותקים (שלא יוחזרו) אל: המכון לביטחון ותקשורת - המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון. על הספרים להגיע לא יאוחר מאחד באוגוסט 2012.

ד"ר רון שלייפר, יו"ר ועדת פרס מולדובן לספרות ביטחונית, מסר, כי השנה נפתח מסלול נוסף לספרים, שיצאו לאור בשנתיים האחרונות בחו"ל בשפה האנגלית. גובה הפרס גם הוא 7,000 דולר.

הפרסים יחולקו במהלך חודש דצמבר בטקס במרכז האוניברסיטאי - במעמד נציג התורם ואורחים.

בכל שאלה ניתן לפנות ליו"ר ועדת הפרס - rons@ariel.ac.il.


היהודי שהניע באטום את חיל הים האמריקני

שישים שנה אחרי, ולמיטב זיכרוני טרם אירעה תאונה בכורים גרעיניים, שמניעים את צוללות חיל הים האמריקני ואת ספינותיו. אל נפתח פה לשטן, אך זו הנעה בטוחה וגם "ירוקה" - למרות בעיותיה.

בארבעה-עשר ביוני 1952 החליט הנשיא הארי טרומן, כי הצוללות של ארצות-הברית יונעו בדלק אטומי. כשנתיים וחצי אחר כך נכנסה נאוטילוס לשירות, ושירתה בחיל הים האמריקני עד מארס 1980.

אדמירל היימן ג' ריקובר נחשב לאבי המינוע הגרעיני לספינות ולצוללות. אדמירל ריקובר - יהודי, שנולד בפולין (ויש לו משפחה בארץ) - פיקח על תכנון הצוללת נאוטילוס (SSN-571) - הצוללת הגרעינית הראשונה של ארצות-הברית - ועל בנייתה, והמשיך לשרת בחיל הים האמריקני 63 שנה, עד כמעט מותו בגיל 86, ביולי 1986. הוא עוטר פעמיים במדליית הזהב של הקונגרס על הישגיו ההנדסיים.

שרידי הצוות, שניהל את הפרויקט, ועבד עליו, ציינו בשבוע שעבר את האירוע במספנה בגרוטון - ליד הבסיס העיקרי של הצוללות באוקיינוס האטלנטי, שבו מוצגת נאוטילוס במסגרת מוזיאון הצוללות של חיל הים האמריקני.

חצי שנה מתחת למים

בהקשר לצי הצוללות הגרעיניות של ארצות-הברית אני נזכר בביקורי במוזיאון הצוללות בגרוטון, שמציג את הצוללת הראשונה, שהופעלה במלחמת האזרחים האמריקנית, את נאוטילוס, כמה צוללות וגם כמה צוללות-כיס.

לעכבר יבשה כמוני זה היה מעניין אפילו מפתיע. בעיקר, כששמעתי, שגיחה מבצעית של הצוללות הגרעיניות האמריקניות נמשכת חצי שנה. שני צוותים מאיישים כל צוללת, ומתחלפים ביניהם.

לאן הן צוללות? - אין תשובה רשמית, אך הספריות מלאות בספרי הרפתקאות על צוללות (למשל, המרדף אחרי אוקטובר האדום לטום קלנסי) - כולל הסיפור האמיתי על מעבר נאוטילוס מתחת לקרח של הקוטב הצפוני.

סביח

אחד המערכונים הנהדרים של שייקה אופיר היה אכילת תפוז. אופיר הפגין בו את הווירטואוזיות שלו בפנטומימה, כדי להציג משהו מאוד ישראלי.

כזה הוא סביח - למרות שמו: מאכל אותנטי, שהומצא בשכונת רמת-יצחק ברמת-גן.

אורי הייטנר הזכיר זאת לרגל פטירתו של סביח המקורי, האיש שהמציא את המאכל.

בשנות השבעים גרתי ליד "מקום הפשע" - ליד קולנוע "גל-אור" המנוח. ביתי היה קרוב לדוכן הפלאפל ברחוב עוזיאל, שכבר אז היה עמוס בלקוחות. לכן, כשיצאתי לאחר שובי מהעבודה, עם עגלות ילדיי, הלכתי לגינה ליד "גל-אור", ושם תמיד לא היה תור (או, לפחות, כשבאתי).

סביח לא הבין מה יש לי נגד ביצה, והוויכוחים בינינו על הביצה לא הסתיימו עד שעקרתי (לא בגללם), כעבור כעשר שנים, מרמת-יצחק. סביח נרגע רק כשהנחתי על המנה כמות מסחרית של עמבה.

יהי זכרו של סביח ברוך.