ניסו שחם - זוכרים?

בשלב זה של ראשית המחאה מספר שתיים בישראל, המחאה שנואה במיוחד על-ידי השלטון בישראל ועל-ידי חלק מהאוכלוסיה. ב"קבלת הפנים" שעורכת הממשלה למחאה, אין שום פליאה. אף שלטון שהמוחים נגדו מבקרים אותו ומבקשים להקיא אותו או לפחות לשפר אותו - לא אוהב מחאה. כך היה וכך יהיה בכל הדורות. אבל מה שמובן פחות - התגובה הנוכחית של חלק מהציבור מול המחאה - הוא הרצון לטאטא אותה מהר ומיד מתחת לשטיח כלא הייתה ובלי שתתחיל, שוב, להטריד את מנוחת השכנים.

"צדק קיצוני - פירושו פגיעה קיצונית" (וולטר)

זאת אחת המוצלחות ביותר בעיני: "הומלסים הביתה" - כתובת גרפיטי שמחייכת אלי בימים האחרונים בסמטאות. ואני מחזיר חיוך, כשאני חושב על האבסורדים הללו שאני נתקל בהם בכל מקום. בסופו של דבר, אבסורד הוא סיפור עצוב, במיוחד כשמדובר בתופעות כמו אלי ישי או אנסטסיה מיכאלי. אבל האבסורדיות שבהם בכל זאת מצליחה להצחיק אותי. והרי עדיף לצחוק מלבכות, לא?

אין כוונתי לקטרג או לשמוח לאידם של מוכים אך המראות מצפון ת"א - של מוכי ה"מחאה החברתית" וטרונויותיהם, אינן אלא צבועות. אינני יודע מה התחולל שם ממש ויתכן בהחלט שהצדק איתם - על אלימות המשטרה, אבל מאלה שאינם מוכנים לשמוע את ה"צד השני" במאבקים בין המשטרה לחרדים אין זכות להתלונן אח"כ על "אלימות המשטרה".

כבמכת פטיש הלמה בי הידיעה על מורי ורבי, יצחק שמיר, המנהיג שזכיתי לעבוד שמונה שנים רצופות במחיצתו ולצידו, שאיננו עוד. זה קרה בשעה 5 אחה"צ בשבת, כמה דקות לאחר שהבת גלעדה ביקרה אותו במוסד הסיעודי בהרצליה שבו נמצא מאז 2006, ובו עברו עליו שנותיו האחרונות, כשזכרונו בוגד בו, כשהתקשורת עמו נעשית קשה מיום ליום, עד לנתק מוחלט.