זה שבשנים האחרונות מודדים אצלנו הכל בפלס של פלילי או לא פלילי – זה לא חדש. אבל התגובות לפסק דינו של אהוד אולמרט מלמדות, שבלי ששמנו לב – הנורמות הציבוריות ירדו אל מתחת לקו האדום, ואפילו קביעות משפטיות ופליליות חמורות כבר נחשבות כעפרא דארעא.

אולמרט הורשע במירמה והפרת אמונים; הוא זוכה רק מחמת הספק מההיבט הפלילי של יצירת "בנק" פרטי של 92,000 דולר ושימוש בו לצרכיו הפרטיים; נקבע שהוא קיבל 600,000 דולר ולאחר מכן נהג בניגוד עניינים בהתייחסותו למי שהזרים לו את הכסף; נקבע שמעשיו אלו היו עבירה אתית ומשמעתית, גם אם לא פלילית; נקבע שהייתה לו קופה סודית במזומן של למעלה מ-300,000 דולר; נקבע ש-150,000 דולר מתוכה נעלמו ללא הסבר; נאמר שדבריו במשטרה ובבית המשפט היו לעיתים בעייתיים, מתחמקים ובלתי סבירים. ואחרי כל זה, לא מעט פוליטיקאים ועיתונאים טוענים שהוא זך כשלג ועליו לחזור לחיים הפוליטיים.

התגובות הללו הופכות את 10.7.12 לא ליום הכיפורים של הפרקליטות – ממש לא, המצג העובדתי שתיארה הוכח כנכון והמחלוקת היא בפרשנות המשפטית – אלא ליום הכיפורים של המוסר הציבורי בישראל. התגובות הללו הרבה יותר חמורות ומרחיקות לכת מכל הרשעה שהיא. אולי אין זה מקרה, שהן באות בעיצומם של ימי בין המצרים, המגיעים לשיאם בדבריו הנוקבים של הנביא ישעיהו: "שרַיִך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים".

עמוד 723, סעיף 1282 בפסק הדין: "הנאשם אמר כי לא אישר האזנות לשיחות עם בנימין נתניהו, דנקנר (ובהמשך גם מזכיר הממשלה) ו'אנשים נוספים מסוג זה'... לדבריו, הוא לא אישר ולא ציפה שיאזינו לשיחותיו עם ביבי נתניהו או עם ראש הממשלה 'או מישהו כזה' וגם אין לו אינדיקציה שאכן הייתה האזנה כזאת".

עמוד 736, סעיף 1334 לפסק הדין: "הנאשם העיד, כי אישר את ההאזנה ל'שיחות עבודה' וכי לא אישר להאזין לשיחות מסוימות, דוגמת שיחות עם 'ראש הממשלה', 'ביבי' או 'דנקנר' (אם כי גם לא אסר על כך מפורשות, שכן, לדבריו, לא ראה בכך צורך)".

המסקנה המתבקשת: בלי ששמנו לב, בעשור הקודם היה לאמנון דנקנר אצל אהוד אולמרט מעמד "מסוג זה" של ראש הממשלה אריאל שרון ושל שר האוצר בנימין נתניהו. מעמד "מסוג זה" העולה על מעמדם של שר הביטחון, שר המשפטים, הרמטכ"ל ומנכ"ל משרד התמ"ת. מעמד "מסוג זה" שמשמעותו היא, שאסור באיסור חמור להאזין לשיחותיו של השר איתו. אז מה הפלא, שאמנון "מסוג זה" דנקנר מתבטא בגסות כמעט בהמית כלפי פרקליט המדינה?

מרוב מהומה סביב גירוש המהגרים הבלתי-חוקיים, רק מעטים שמו לב לכך שמערכת המשפט נותנת גיבוי כמעט מוחלט למהלכים הללו. פה ושם יש החלטות נקודתיות של בית משפט מחוזי המעכב גירוש זה או אחר, אך ברוב המכריע של המקרים – משרד הפנים מקבל גיבוי. הדבר נכון במיוחד לגבי החלטותיו של בית המשפט העליון, המשדר בשבועות האחרונים קו ברור וחד-משמעי: ישראל רשאית לקבוע מי יבוא ומי לא יבוא בשעריה, ואין עליה שום חובה חוקית לקלוט מהגרי עבודה ואפילו לא פליטים.

השבוע הבהיר בית המשפט העליון, בהחלטה חשובה מאוד, שנושא הגירוש הוא בסמכותו של שר הפנים. כמו בכל מקרה של הפעלת סמכות מינהלית, אמרו השופטים ניל הנדל, אליקים רובינשטיין וצבי זילברטל, התערבותו של בית המשפט תוגבל למקרים חריגים של חוסר סבירות קיצוני. נכון שזהו מונח גמיש, אך הקו ברור מאין כמותו: כל עוד שר הפנים יפעל בהתאם להנחיות החוק – ובתי המשפט קובעים שוב ושוב שזה בדיוק מה שהוא עושה – יישמר לו שיקול הדעת ובית המשפט לא יתערב.

בשקט-בשקט הגיש משרד האוצר בשבועיים האחרונים שתי הצעות חוק מהותיות. האחת: הפעלת הקרן לתגמולי הגז הטבעי. השנייה: מיסוי "הרווחים הכלואים" של חברות שקיבלו סיוע לפי החוק לעידוד השקעות הון. למרות שיש לאוצר מערך דוברות גדול, המחוזק בידי כמה וכמה יח"צנים חיצוניים – הוא לא אומר על כך מילה באתר שלו. למרות שיש באותו אתר מדור של תזכירי חוק – שני אלו לא מופיעים שם. (ואגב: מדור החקיקה באתר עודכן לאחרונה בשנת 2005. זו לא טעות דפוס: 2005).

זה כנראה לא מקרי, משום ששתי ההצעות הללו מביכות למדי מבחינתם של יובל שטייניץ ופקידיו. הראשונה מגלה שיעבור עוד הרבה זמן עד שהציבור ייהנה מתגמולי הגז הטבעי, כי האוצר הטיל כל כך הרבה מגבלות – עד שבשנים הקרובות הכסף יישאר ברשותו, וגם לאחר מכן הוא יוכל למעשה לשמש לכל צורך שייראה לאוצר. השנייה מגלה, כי המיסוי המקל-מאוד על חברות הענק יכניס לקופת המדינה רק 3-1 מיליארד שקל – טיפה בים הגרעון המתקרב ל-30 מיליארד שקל. אז מה הפלא שהם רוצים שלא נשים לב?

חוק הסוביודיצה, האוסר לפרסם במהלך משפט פלילי דברים העלולים להשפיע על מהלך המשפט, הפך במידה רבה בשנים האחרונות לאות מתה. קחו לדוגמה את ההפגנות מחוץ לבית המשפט המחוזי בתל אביב בזמן משפטו של משה קצב והפרסומים הרבים – משני הצדדים – בנוגע לאמינות הקורבנות. לפני כן זה נעשה במשפט רמון, בו הגדיל מעריב לעשות עד כדי משלוח כמה עדות למכונת אמת ימים ספורים לפני פרסום פסק הדין.

קשה לומר שלא שמנו לב לתהליך הזה, ובכל זאת – אולי לא היינו ערים עד הסוף למשמעותו. מבחינתי, וידוא ההריגה נעשה בשבוע שעבר בידי סניגוריותיו של גואל רצון, עובדות הסניגוריה הציבורית, אשר סייעו לו לקיים ראיון – בניגוד לנוהלי השב"ס – בעיצומו של משפטו. לפי כל הסימנים, הסניגוריה הציבורית חזרה על אותה התנהלות בראיון עם דניאל מעוז המתפרסם היום. העיקר ששמרו על איזון: בשבוע שעבר בידיעות אחרונות, השבוע במעריב.

כאשר גורם רשמי הפועל במסגרת משרד ממשלתי ומתוקצב בידי המדינה עובר על החוק – כלו כל הקיצין. עכשיו צריך להחליט: או שאוכפים את החוק הזה או שמבטלים אותו. כי חוק שכולם מצפצפים עליו בריש גלי, הוא הרבה יותר גרוע מאשר חוק שאינו קיים כלל.

אם לא נשים לב, נמצא את עצמנו קרובים יותר לעולם השלישי מאשר למדינות המפותחות עליהן אנו נמנים כיום. זו לא סתם אמירה כללית, אלא תוצאה של שני אירועים שאין ביניהם קשר – פרט לכך שהם מתאימים הרבה יותר למדינה מפגרת מאשר למדינה מפותחת, ואשר התרחשו שניהם באותו יום (ה', 12.7.12).

האחד הוא האזהרה הפסקות החשמל היזומות. זוהי תוצאה של ניהול כושל ארוך שנים מצד חברת החשמל והממשלה, אשר כבר שנים מביאים מדי קיץ את עתודות החשמל לסף מיצוי. במקום לקבל יותר חשמל, אנחנו מקבלים פחות – ומשלמים עליו הרבה יותר (25% יותר מאשר אשתקד). מצב כזה מאפיין מדינות כמו קובה.

השני הוא ריבוי המקרים בהם המשטרה רושמת מפיהם של עדים וחשודים רק עדויות חלקיות ומגמתיות, ומאלצת את הסניגורים לנבור בתמלילים כדי למצוא את האמת. פרסמנו כאן כמה פסקי דין בהם אומרים בתי המשפט שזה מה שעושה המשטרה, בנוסף למחדלים "רגילים" בניהול חקירות. מצב כזה מאפיין מדינות אפלות, בהן יכולות רשויות אכיפת החוק לעשות ככל העולה על רוחן.