מייחלים לבניית בית המקדש - לתשעת הימים

הייחול לימים טובים מצוי בסדר היום יומי שלנו. עתה, נשאלות מספר שאלות המחייבות התייחסות. האמנם אפשר להבין שכשיבוא המשיח ותתבטל הגלות לא יהיה עוד צורך לזכור את החורבן ולהתאבל עליו? ואולי יתבטלו גם כל הצומות שנוהגים אנו לצום? ועוד, מי אומר שדווקא ימים אלו יהפכו לימי שמחה ומועדים טובים?

אלא שהתשובה לכך הינה, שהיות שחזון הגאולה פעם בחוזקה בלב עם ישראל בצומות אלו יותר משאר ימות השנה, וכן בהיות שהגאולה מותנית בכך שעם ישראל יצפה ויכסוף לה כמאמר חז"ל: " דור שהוא מצפה למלכותו מיד הם נגאלים. שנאמר "ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם" ( ילקוט שמעוני על איכה). נמצא שימי הצום הללו היו אמצעי לגאולה. שכן הצפייה בימים אלו לגאולה, היא שקרבה את הגאולה ובדין הוא שעלינו לשמוח בימים אלו השותפים לגאולה.

עתה נבין אם אנו מתפללים מידי יום ביומו ומקוננים על חורבן המקדש ומייחלים לבניינו במהרה, נראה שהדבר נוגע לנפשנו מאד. זאת ניתן לראות שבכל תפילה במהלך השנה אנו מבקשים מהקב"ה בקשות שונות. בתפילת שמונה עשרה אנו מבקשים לעבוד את ה' בבית המקדש: " והשב את העבודה לדביר ביתך". בברכת המזון אנו מבקשים: " רחם נא....על הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". בשבת ובמועד שרים אנו: " יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה".

האמנם יודעים אנו באמת עד כמה חסר לנו בית המקדש? אם נבחן את עצמנו נגלה שבקשת בניין הבית נהפכה למעין "מס שפתיים".

אלא עתה נראה לפי מה ששנינו במדרש הפותח את המאמר. האמנם כל שיחתן של הבריות אינה אלא על הארץ? הרי אם נקשיב לשיחתם של בני האדם ביום יום, נמצא את עצמנו למדים שהשיחה נסבה על נושאים רבים ומגוונים הקשורים בצרכיו האישיים של האדם: כבריאות, פרנסה טובה וכיו"ב. אלא כוונת המדרש להראות לנו שמאחורי כל שיחה או נושא מדובר, מסתתר הגורם העיקרי - השפע הגשמי המתורגם ליבול ולכסף.

אם יש תבואה בעולם - יש שפע המביא לאדם כל טוב הארץ, קניית מצרכים שונים לבריאותו הגופנית והנפשית של האדם, צרכי ביגוד ואוכל שרק משפרים ומיטיבים עם האדם. כל הנ"ל מביא לשלווה ורוגע בחייו האישיים בינו לבין עצמו ובינו לסובבים אותו. אולם אם באה בצורת לעולם והרעב מורגש במדינה, הרי כל שיחתם של בני האדם משתנה. הפנים קודרות ועצובות ומצב רוחו נמוך. אחרי כל תפילה מסתתרת הבקשה שיהיה אוכל לשובע כי זה קיומו של העולם.

חסרים הזקוקים לגאולה


כעת מובן המשכו של המדרש: "כל תפילתם של ישראל על בית המקדש". היות שבית המקדש היווה צינור של השפע, ממנו ירדה רוב טובה וברכה לעולם. גם טובה רוחנית של קדושה וטהרה וגם טובה גשמית: "משחרב בית המקדש ניטל טעם הפירות ונוטל שומן הפירות ואין לך יום שקללתו מרובה מחברו" (סוטה מ"ח, א').

בית המקדש היה המקום ממנו ירדו לעולם חיים, שובע ושלום וממנו עלו השמיימה התפילות והבקשות: "והתפללו אליך דרך הבית הזה" (מלכים א', ח', מ"ח). הוא קישר בין שמים וארץ.

חז"ל פרשו במדרש את הכתוב: "צווארך כמגדל השן" (שיר השירים ז', ה'). זהו בית המקדש. כמו שהצוואר מחבר בין הראש לגוף כך המקדש חיבר בין שמים וארץ.

עתה נבין עד כמה חסר לנו בית המקדש, ועד כמה תפילתנו היא על חורבן בית המקדש.

אם מתפללים על בריאות לקויה או על פרנסה טובה זאת משום שצינור השפע נסתם בעת החורבן. תפילותינו לקב"ה שייטיב עמנו בגלל צרות שפקדו אותנו, שהרי אם היה בית המקדש בנוי, שפע וברכה היו באים לעולם. לכן בימים אלו ימי בין המצרים - ימים שנועדו להחדיר בלבנו את העוצמה הראויה לצפייה לגאולה, לא כחלום אלא כצורך אמיתי וקיומי. עלינו להרגיש חסרים הזקוקים לגאולה ומייחלים לבואה כמו בן מלך שגלה, הממתין ומצפה בקוצר רוח לרגע שישוב אל אביו המלך.