זלמן ארן, היה אחד האישים הבולטים והמשפיעים בהנהגת מפא"י (מפלגת העבודה) בשנות ה-60' וה-70' של המאה הקודמת, ובין היתר כיהן במשך 11 שנים כשר החינוך. באחד הימים התקשר אליו ראש עיריית חדרה, דוד ברמן, ובישר לו: מגיע לי מזל טוב, זוכיתי במשפט. תשובתו של ארן: אני כבר 40 שנה בארץ, ולא זוכיתי אפילו פעם אחת.

ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, זוכה כבר שלוש פעמים - בפרשת הקבלות הפיקטיביות, ראשונטורס וטלנסקי.

קשה לבקר את שופטי בית המשפט המחוזי. נראה שפסיקתם מעוגנת בכללי המשחק המקובלים במערכת החוק. אבל, גם אם נקבל בהבנה את הכרעתם, לא נוכל להימלט מהארת המשתמע מדבריהם.

בית המשפט אישר שהיה מימון כפול (ואולי גם משולש) לנסיעותיו של אולמרט לחו"ל בשליחות העם היושב בציון, ושגם בני משפחתו קיבלו שירותים מאותו משרד נסיעות בראשון-לציון. אבל אהוד הוא אבא עסוק, ומעולם לא תהה כיצד כולם מממנים את טיסותיהם. הוא לא שאל, לא התעניין, וסביב השולחן של ארוחת ערב-שבת משפחתית כולם דיברו רק על מזג האוויר הירושלמי.

"שולה ואהוד הם בן אדם אחד כמעט"

כישורי הניהול של השר וראש הממשלה לשעבר עלובים ביותר: אין במשרדו נהלים ברורים, ובשל ריבוי הנסיעות לחו"ל, פשוט לא מספיקים לנהל רישומים מסודרים - הכל על פתקים, או מקסימום ביומן של שולה. חסידיו של אולמרט ודאי יטענו שכבודו מנהל בחסד עליון, ומתנהל כמו כל מנכ"ל רציני - דהיינו, מאציל סמכויות וסומך בעיניים עצומות על נאמניו - כך הרי משתמע מנימוקי בית המשפט. אך בניגוד למנכ"ל שדואג ל"נקודות ביקורת" בתהליך, אולמרט אינו חוקר, אינו מתעניין ואינו שואל. הוא מתמקד בעיקר בטובת עם ישראל. גם הגב' שולה זקן מעולם לא סיפרה לו כמה היא טובה ב"סידורים", וכמה כסף היא חוסכת בעבודתה המסורה למשפחה. הבוס הרי כל כך מרוחק מענייני היומיום, שאפילו לא שאל אותה לעולם: "תגידי שולה, כמה עלתה הסוויטה בניו-יורק יחד עם הטיסה במחלקה הראשונה - האם הם שילמו כבר?".

אולמרט כל כך התמקד בעניינים שברומו של עולם, שזקן עשתה הכל עבורו. השופטים בירושלים השתכנעו כי היא "נוטלת על דעת עצמה וללא ידיעת אולמרט, הלוואה מהבנק בשמו כדי לפרוע את חובו... ומבקשת מבנו, על דעת עצמה, להעביר לחשבונו של אביו 100,000 שקל מתוכנית חיסכון שהוריו הפקידו בעבר על שמו". ללמדכם עד כמה חף אולמרט מהתעסקות בענייניו הפרטיים. באותו זמן עליזה אולמרט כנראה הייתה עסוקה בציור, ושולה לא רצתה להפריע לה. שולה גם נזכרה שלפני שנים רבות אבא ואמא אולמרט עבדו מבוקר עד לילה, ובזיעת אפיהם פתחו תוכנית חיסכון לילד, וחסכו פרוטה לפרוטה. עם השנים הכסף צמח, ושולה נזכרה (פתאום הזיכרון עובד לא רע), הרימה טלפון לשאולי או לאח השני - ופקדה עליו: תרשום מספר חשבון ותעביר כמה שאני אומרת לך. ושאול, או השני, קפצו לדום מתוח והעבירו 100 אלף. ילדים טובים, מחונכים, מכבדי אב ואם ושולה זקן.

השופטים כתבו כי "שולה ואהוד הם בן אדם אחד כמעט" - כנראה זו הסיבה שלא היה צורך שידברו ביניהם יותר מדי, כי מי כבר מדבר עם עצמו? הם מבינים זה את זה בלי לדבר. בעצם אין מה לדבר, כי אהוד בין כך ובין כך ישכח. צריך לזכור כי שולה הנאמנה דאגה למימון כפול ומשולש לנסיעותיו של הבוס סתם כך, שיהיה... "עוד אף אחד לא מת מכסף קטן". אף אחד הרי לא התכוון להשתמש ב-90 אלף הדולר שהצטברו שם בשיטתיות, הואיל והם בקושי מדברים ביניהם. לכן טרם הספיקו להחליט לאיזו קופת צדקה יתרמו את הכסף.

רק יד המקרה היא שכל בני משפחת אולמרט היו לקוחותיו של אותו משרד נסיעות, אולי בזכות היעילות הארגונית שבכך. וחלק מבני משפחת אולמרט אכן השתמשו באותם הכספים, אבל אין הוכחה "מעבר לספק סביר כי הנאשמים התכוונו להשתמש בכספים העודפים למימון הנסיעות הפרטיות...". הם השתמשו, אבל לא התכוונו. ואם כן "התכוונו", אז מדובר כנראה רק בזקן והמזכירה השנייה שסתם כך צברו עשרות אלפי דולרים בחשבון של הבוס במשרד הנסיעות בראשון לציון...בל נשכח, מדובר ב"גביית כספים עודפים", כדברי השופטים, לא ב"גניבת כספים" - טרמינולוגיה השמורה רק לנחותים כמו השר לשעבר שלמה בניזרי.

עדיין מחפשים את הפתק

זקן שמרה על זכות השתיקה. לא ברור למה באים אליה בטענות בעניין זה - גם מול אולמרט שתקה ומעולם לא סיפרה לו על הכספים, על הרישומים ביומן, ועל המימון המשולש לנסיעות. השתיקה היא הרי בגֶנים שלה, וברוב צניעותה אפילו "ניהלה קופת מזומנים לאורך ימים שלא לעין השמש", כדברי השופטים מירושלים. שולה היא כנראה היחידה בצמרת הלשכה שיודעת לכתוב היטב - עובדה: היא כתבה משהו ביומן. היתר אפילו לא כותבים, ולכן פרקליטי המדינה המוכשרים לא הצליחו לאתר שום הוכחה בכתב. הם חיפשו פתק שעליו רשום "אהוד קיבל 600 אלף דולר", אבל הפתק לא נמצא. ובלי הפתק הזה "יש ספק סביר".

אולמרט יהודי עשיר שעשה את הונו בעשר אצבעותיו. כל כך עשיר שאינו זוכר כיצד ולאן נעלמו 150 אלף דולר מהקופה הסודית שניהל עבורו עו"ד אורי מסר. 150 אלף דולר יותר, או 150 אלף דולר פחות - זה מבחינתו כסף קטן, ממש לא חשוב. איך הוא יכול לזכור, עם כישורי ניהול כה עלובים? דוברו הרהוט של עם ישראל בתפוצות סובל לעיתים מרפיון מוח זמני. הוא מתקשה לזכור, כי כל תאי הזיכרון הפנומנלי שלו עמוסים בנתונים על מדינת ישראל וההיסטוריה של העם היהודי, שהוא משלב בנאומיו חוצבי הלהבות בפני תורמים יהודים בחו"ל.

האיש אומנם עשיר, אבל מתקשה לנהל רישומים מסודרים על הכנסות והוצאות. השופטים אישרו כי טלנסקי העביר מאות אלפי דולרים במישרין ובעקיפין (ערבות לבנק לאומי שחולטה) לקופה הסודית, שכמובן נוהלה גם היא ברשלנות אופיינית לשרים ולראשי ממשלה מורמים מעם. מדובר בכסף שנועד לדבר החשוב ביותר לפוליטיקאים - "ציפור הנפש" שלהם - הבטחת נצחונם בבחירות הבאות. אולמרט, כמובן, לא התעניין כמה כסף יש שם, אם שילמו, למי שילמו וכמה שילמו. מאות אלפי הדולרים היו עניין כה זניח בהשוואה לתוכניות השלום עם יורשי ערפאת. אולמרט וחברו מסר מעולם לא טרחו לרשום דבר וחצי דבר מה עשו, או תכננו לעשות, עם הכסף. לא תוכננו שום תוכניות למיליוני השקלים, לא ניהלו שום תקציב, לא הוציאו שום קבלות - הם סמכו על זיכרונם המופלא, שבאופן בלתי צפוי בגד בהם עם תחילת החקירות. כיוון שאין רישומים והזיכרון נמחק, בית המשפט מתקשה להחליט - ייתכן שבכל זאת הכספים יועדו ל"פוליטיקה", ואז זו כבר אינה עבירה פלילית, אלא סתם סירחון הנובע, כאמור, מכישורי ניהול לקויים של השר וכבוד ראש הממשלה לשעבר.

ההרשעה ב"הפרת אמונים" בפרשת מרכז ההשקעות - בטעות יסודה. לדברי השופטים, בהיותו שר המסחר והתעשיה, הסתיר אולמרט את ניגוד העניינים שבפגישותיו עם לקוחותיו של מסר, איש סודו מהקופה הסודית ההיא. איך יכולים השופטים לייחס כוונת זדון ("הסתיר") לשר בישראל שכבר הכירו בעקיפין בזכרונו הלקוי בעניינים שהם אפילו חשובים מכך? ואכן, השופטים בירושלים הבינו מיד כי מדובר רק ב"אי-תקינות פרוצדוראלית". ראש הממשלה לשעבר שוב נפל כאן בגלל כישורי הניהול העלובים שלו.

"ולנוכח האמור לעיל, החלטנו לזכות את הנאשם מן העבירות המיוחסות לו... וזאת לאחר שנותר בלבנו ספק סביר בדבר אשמתו".