מי מצית את המציתים?

פרופסור ישראל אור-בך ז"ל, היה המומחה הגדול בארץ לחקר ההתאבדויות, בראיון, שבו נשאל על התנגדותו לפרסום ההתאבדויות בתקשורת והשלכותיו, אמר לאביחי בקר במוסף הארץ: "בגלל האידיאליזציה שבה מוצג המתאבד - תקשורת יכולה בהחלט, בתנאים מסוימים, לגרום לחיקוי. כלומר, אם הוא - שהוא מפורסם ומאושר - עשה את זה, אז איפה אני, שאני כל כך סובל? התאבדות זהו אקט של שליטה ולכן היא עלולה להלך קסם. הסכנה היא בהאדרה ובעיקר בתיאור לפרטי פרטים של אמצעי ההתאבדות. זה רעל, זו תקשורת קטלנית. לא שחלילה אסור לדווח, אופן הדיווח הוא העניין. אני מצפה שיהיה בסיפור גם מקום לסבל ושיינתן דגש לכך שהמקרה לא בא סתם כך. התמונות המחייכות - את זה אני לא מקבל. אני מצפה אפילו לנימת גינוי, לא למתאבד באופן ישיר כמו לתיק הכבד שהוא משאיר לקרובים אליו. "כל הנקודות הללו מכריעות בעיני, כי אומנם התבנית ההתאבדותית יכולה לקנן לאורך זמן, אבל הלך הנפש שמוביל לאקט עצמו הוא רגעי והוא עשוי להיות מושפע מכל תנודה. אם גם זמינות האמצעי הקטלני היא לא גבוהה, ייתכן שבכך נמנעה ההתאבדות".

אחריות העיתונות

נכון שסיקור מקרה של מי ששורף עצמו כמחאה, הינו מציצני וגורר כותרות. אבל חשבתם לרגע מה הוא עוד גורר? האדרת המעשה, התמיכה הציבורית הרחבה שמשתמעת מכלי התקשורת, מאות או אלפי אנשים המפגינים בצעקה אחת - כולנו משה סילמן. למה זה גורם? את התשובה קיבלנו באופן מיידי, אדם ניסה להצית עצמו בסניף אורנג' בפתח תקוה, בבאר שבע אדם אחר ניסה להצית עצמו מול העירייה, ובחולון גבר איים להצית עצמו מול סניף בנק. אלו רק שלוש דוגמאות מהימים הסמוכים לאירוע.

אי-אפשר להתעלם מהאחריות של העיתונות, תמונותיו של סילמן נפרשו בכל מקום, סיפורו האישי וראיונות עם כל מי שהכיר אותו בעשור האחרון ועם בני משפחתו תפשו את כל המסכים, כל אלו קוראים לבאים בתור - מיואשים? רוצים להתפרסם? בואו, טלו בקבוק בנזין והזמינו את הצלמים.

הסיפור של סילמן מכמיר לב, ראוי לעזור לאנשים במצבו, אסור לתת לאדם ליפול בגלל חוב כלשהו ובוודאי בשל חוב זניח, וחובתו של כל עיתונאי להעמיד את הביורוקרטיה הישראלית במקום הראוי, אבל על הגבול הדק שבין זכות הציבור לדעת ובין עידוד הצתות עצמיות והתאבדות, חייבים לשמור כגבול המסומן בקו אדום בוהק.

חובת העיתונות לפרסם כל אייטם חדשותי ראוי, אך לא להתעלם כשיש משמעויות לחיי אדם. אפשר להמשיך ולזרוק האשמות לכל הכיוונים. אך אולי הגיע הזמן, במיוחד כשזה נוגע בצורה כל כך ברורה בחיי אדם לעצור שנייה ולקחת אחריות.