חזון חדש למדינה - שלום עושים עם עצמנו

המדינה במצב רע. לא כפי שהאנרכיסטים, השמאל הקיצוני האנטי ציוני, טוענים. המצב הרע מתבטא בכך שיש בעיה קשה של משילות ומימוש הריבונות במדינה. הימין, ש"שולט" במדינה, מסונדל על-ידי פקידות, בכל המישורים, שנטייתה הפוליטית מנוגדת והפוכה לזו של השלטון.

אנו רואים זאת בדוגמת הפקיד מייק בלאס מהפרקליטות, דר' אדר כהן במשרד החינוך, בשופטי מערכת המשפט, בעובדי המדינה בתקשורת הממלכתית. ויש דוגמאות נוספות למכביר.

כפועל יוצא, הפקידות שמה מקלות בגלגלי הממשלה והכנסת, ומטרפדת את הוצאתה לפועל של המדיניות של ממשלה וכנסת ימנית נבחרת.

ומכיוון שכך הוא המצב, ארגונים אופוזיציונרים למדיניות הממשלה הנבחרת, כמו הקרן לישראל החדשה, שלום עכשיו, בצלם, זוכרות וארגון המחאה החברתית מקבלים כוח פוליטי חוץ ממלכתי, לקבוע סדר יום הפוך מזה של הממשלה והכנסת הנבחרת. וכך סדר היום הוא, תהליך השלום, "עליו השלום", מצוקת הדיור, יוקר המחייה, הכיבוש ועוד שלל נושאים המהווים מעין מסך עשן המאפיל על סדר יומה של הדמוקרטיה הנבחרת בישראל.

למדינת ישראל אתגרים רבים: המצב הביטחוני; המצב הכלכלי; מעמדה של ישראל בעולם, והתמודדות עם העירעור על עצם קיומה; חיזוק מערכת החינוך, לכזו שתצמיח דור פטריוטי, ערכי ומחובר למורשת עמו; חיזוק הזהות הלאומית בכל מגזרי החברה; ביסוס חזון ארוך טווח למדינה.

אלה הנושאים האמיתיים שצריכים להיות במרכז השיח הציבורי. אם חברה חפצת חיים אנחנו, אזי שיש להשקיע בעתיד, בקביעת חזון למדינה ובעיקר ביסוס של מהותה: מדינה יהודית. מדינה בעלת שורשים ומורשת עתיקים, מדינה מוצלחת וטובה, רבת הישגים, ביחס לגילה ולמצבה הבינלאומי.

להבדיל, פרס את רבין קיבעו בתודעת העם, בהצלחה אומללה, ערכים חלולים של שלום עם שכנינו, נשיאת חן בעיני האומות, על חשבון אינטרסים לאומיים מובהקים. כיום ישנה מעין קונספציה ערכית לפיה הנושא המהותי והשורשי במדינה שדורש "פתרון עכשיו", הוא סוגיית ה"כיבוש" והצורך בפתרון מדיני עם שכנינו. בגלל קונספציה זו שהושרשה היטב, הנוער נוטה לאמצה, כי לזה הוא מחונך, פקידים וותיקים במשרדי הממשלה אוחזים בה וחלקים נרחבים של האוכלוסיה נותנים את קולם בקלפי לנושאי הבשורה השקרית הזו, שבפועל, עובדתית, אבד עליה הקלח.

חזון חדש ציוני וערכי

על ממשלת ישראל לגדוע את הצניחה החופשית הזו של החברה ששבויה בערכים הלא רלוונטיים הללו, ולייצר באותות ובמופתים ובעיקר במעשים, חזון חדש, עדכני, ציוני, פטריוטי וערכי.

כיצד עושים זאת? תשאלו את אייל ארד ואת ראובן אדלר...

ממשלת ישראל צריכה לצאת ממצב של מגננה מהערכים והקונספציות של העבר, ולקדם בכל התוקף חזון חדש.

עיקריו צריכים להיות:

• הזנחת העיסוק בתהליך המדיני, במיוחד לאור "האביב הערבי", שמוכיח שה"פרטנר", הוא לא גורם יציב שאפשר לעשות איתו משהו קונסטרוקטיבי בטווח של העשורים הקרובים.

• הסתת המיקוד של החברה בישראל לנושאים פנימיים על גווניהם: זהות ציונית, רווחה, חתירה למצוינות, גיבוש גאווה ישראלית בקרב המגזר הערבי, שצריך להודות על שהוא חי במדינה מפוארת כמדינת ישראל ולא במשטרי הדיכוי הקורסים סביבנו.

• חיבור בין החלקים המפולגים במדינה, באמצעות פרויקטים בסגנון מפגשים וחילופי "משלחות" בין דתיים לחילונים, בין מתנחלים ליושבי שפלת החוף, בין תושבי הפריפריה לתושבי המטרופולין.

• הערך שצריך לקדם הוא שלום בתוכנו, לפני שלום עם שכנינו.

אני חושב שהממשלה צריכה להפנים את חשיבות החזית הפנימית ולספק משאבים חסרי תקדים ליצירת חיבורים בחברה הישראלית המפולגת.

מיקוד בטוב מעצים אותו, וזו לא קלישאה. זו צריכה להיות המדיניות החיובית החדשה של הממשלה. הצבת חזון חדש של שלום בתוכנו ועניי עירך קודמים, חזון של חיזוק הרוח והערכיות של החברה, על-ידי נטרול השסעים וטיפוח הערבות ההדדית, יוכלו להוות תחליף לחזון המזרח התיכון החדש ולשלום השווא, במסגרת חזון של ישראל חדשה, טובה, שהשלום שורר קודם כל בתוכה.

הנהגת חזון כזה תביא להחלשת הגורמים עליהם דובר בתחילת הדברים. רק באמצעות השקעת אנרגיות ומשאבים חזקים, להבדיל, כמו המשאבים התודעתיים שהושקעו בהסכמי אוסלו ובתוכנית ההינתקות, יוכלו ליצור סחף תודעתי בקרב החברה הישראלית ולהביא את הספינה הישראלית לסיבוב של 180 מעלות, לעבר חוף מבטחים.

חזון חיובי לעם, יהיה כמו מים קרים לנפש עייפה, וחברתנו עייפה וצמאה.