המשבר בעיתונות: אור בקצה המינהרה?

בין כל הרע, העצב והכעס על מצבה של העיתונות ושל מעריב בפרט, מחמם את הלב לקרוא הבוקר במעריב, את מאמרה של ציפי לבני, שמביעה תמיכה במאבק למניעת סגירת מעריב.

נכון, היא פוליטיקאית וגם שלי יחימוביץ' פוליטיקאית וגם איתן כבל. אפשר להניח אלף ואחת הנחות ציניות למה הם יוצאים למערכה נגד סגירת העיתון. אבל הגענו למצב שבו המדינה, הממשלה, חייבת להתערב עד כמה שהיא יכולה כדי למנוע קריסת עיתון יומי בישראל. לא כדי לסייע לבעלי ההון שכשלו בניהולו אלא כדי לשמור על זכות הציבור לדעת. אפשר לאהוב עיתון, אפשר לשנוא אותו, אפשר לבקר עיתונאי זה או אחר.

זכות הציבור לדעת אינה זכות. זו חובת הציבור לדעת כל מה שקורה במדינה שלו, לדעת את כל המידע בצורה אמינה ובלתי אמצעית. צודקת לבני כשהיא גם אומרת שאין מניעה שיהיו עיתונים עם אג'נדה אידיאולוגית ובלבד שהם יהיו שקופים ולא יסתתרו מאחורי עיתונות אובייקטיבית לכאורה.

לקוראים הצעירים נזכיר כי בראשית קום המדינה, היו בישראל שורה של עיתונים מפלגתיים: דבר, על המשמר, למרחב, הצופה, כל העיתונים בלועזית של אימפריית הימרפרב ז"ל שמומנו על-ידי מפלגת העבודה. נכון, לימין לא היה עיתון אבל היו לא מעט עיתונאים בכירים שמילאו את השורות הבכירות של כלי התקשורת, ובמרבית המקרים לא הזדהו ככאלו.

הימים כיום שונים, אנחנו בעידן המדיה הדיגיטלית, האינטרנט והרשתות שבהם הכל פתוח. המידע זורם ואי-אפשר בכלל למנוע פרסום מידע. אבל הציבור הוכיח כבר לא מעט פעמים כי למרות שהם ממקמים את מקצוע העיתונות במקום האחרון מבחינת יוקרת המקצוע, עדיין הם לא מוכנים לוותר על שום אמצעי תקשורת כדי לקבל מידע אמין וזמין.

ממשלות מסייעות לעיתונים בעולם

מעניינת לא פחות גם עמדתה של נשיאת מועצת העיתונות, השופטת בדימוס, דליה דורנר. בישיבת מועצת העיתונות הועלו רעיונות כיצד ממשלה יכולה לסייע לעיתונות המודפסת, על-פי מודלים שקיימים במדינות אירופה שונות.

אמנם מועצת העיתונות עצמה שרויה במשבר, וחלק גדול מהדיון התמקד בסכסוך בינה לבין אגודת העיתונאים, אבל בסופו של דבר התפנו חברי המועצה לדון במשבר בעיתונות. במסגרת הישיבה העלתה דורנר הצעות לפתרון המשבר על סמך ניסיון במדינות אירופיות אחרות. מסתבר שיש ממשלות נאורות שיודעות להתמודד עם הנושא, ואפשר להיות בטוחים שהן לא נהנות כל הזמן מתקשורת חיובית. בין היתר דובר על חינוך הדור הצעיר לקריאת עיתונים, מודפסים או אלקטרונים. זוהי מטרה חשובה בפני עצמה, בעידן הריאליטי וכל הג'יפה שמוגשת לנו כל ערב על-ידי הערוצים השונים.

באותו נושא קיבלנו חיזוק נוסף מהצעתו של יו"ר ארגון המורים, רן ארז, שהביע נכונות לגייס את המורים שלו שיחתמו על מינוי למעריב ויחנכו ילדים בכיתות לקריאת עיתון מודפס. לא בטוח שההצעות האלו יספיקו לחלץ את מעריב, אבל הן יתרמו לשיח הציבורי מימד חדש, שיראה בכלי התקשורת, לא רק כלי מסחרי שיש בו גם מידע, אלא זרוע חשובה ומרכזית של חופש הביטוי וחיים דמוקרטיים בישראל. ככול שיהיו יותר כלי תקשורת, ככול שמגוון הדעות יהיה גדול כך יגדל הפלורליזם, ואולי גם נצליח פה לחנך דור חדש של דעתנים, בעלי אג'נדות, שמסוגלים להקשיב אחד לשני ולהתווכח.

שנה טובה!