"החזון איש" עם "הקלון איש" אני אוכל את הכובע היום ומודה שנתניהו יכול להיות גאה ולשמאל יש את כל הסיבות להתבייש ולהשפיל מבט. הנה, נתניהו הצליח להגיע עם הפלשתינים להבנה, והוא ייכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהביא את הפלשתינים לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את הטעות הגדולה ביותר של השמאל הישראלי - את הסכמי אוסלו. איזה מזל יש לנו שהוא עומד בראש ומנהיג את העם היהודי בזמנים כאלה.
אולי באמת הוא ראוי להיכנס לפנתיאון הציונות לצד הרצל, להיקרא בשם "החזון איש", וללכת יד ביד עם שחקן הרכש החדש שלו מר הנגבי הידוע יותר בכינוי "הקלון איש". ואל תאמרו מעתה כי "הלך הזרזיר אצל העורב", אלא אימרו כי "הלך החזון אצל הקלון ושניהם משרתים את האויב".
מן הסתם, על אושיות אלה כתב המשורר הלאומי: "...רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה...".
"גבעת הקפיטליזם הקולוניאליסטי" בשירות הטרור סופסוף התבשרנו שאבו-מאזן התעשת ומצא את הדלת היחידה שנתניהו השאיר לו פתוחה, לאחר שנעל בפניו את כל דלתות היציאה מן המסדרון. אבו-מאזן הגיע למסקנה המתבקשת שהסכמי אוסלו הגיעו לסוף דרכם ועליו לנטוש את הספינה הטובעת של הרשות הפלשתינית ולהשאיר את מגדל הפיקוח בידי היישות הציונית.
ההיגיון של הטרוריסטים משני הצדדים גבר על קולו של ההיגיון ושל הרוב המוחלט שחפץ בחיים. הטרוריסטים הפלשתינים ומשרתיהם היהודיים בתוך ממשלת ישראל, הם אחים לנשק. אלה וגם אלה אומרים "כולה שלי". הפסיכופתים עטורי חגורות הנפץ שנהגו להתפוצץ בבתי הקפה ובאוטובוסים הישראלים, קיבלו שירות מעולה מנציגיהם בכנסת-ישראל שהכשילו כל יוזמת שלום.
לאמריקנים יש את "גבעת הקפיטול", ולנו יש את "גבעת הקפיטליזם". כל הנחלים זורמים אל ים הטרור, מהמוקטעה ברמאללה וגם מגבעת הקפיטליזם הקולוניאליסטי של ירושלים, וים הדם של הטרור איננו מלא.
מה היה טוב באוסלו? שמעון פרס, נשיא ישראל דהיום, חתם בשנת 1993 מול מחמוד עבאס (אבו-מאזן), ראש הרשות הפלשתינית דהיום, על מסמך הבנות שהוליד מערכת של הסכמים המכונים "הסכמי אוסלו".
בין הנקודות שהיוו את החלק הראשוני של הסכמות אלה, היו:
האיגרת הישראלית שנשלחה על-ידי
יצחק רבין, ישראל הצהירה כי:
- הכירה באש"ף כבנציגו החוקי והלגיטימי של העם הפלשתיני.
- התחייבה לבטל את החוק האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואת ההכרזה על אש"ף כארגון טרור.
האיגרת הפלשתינית שנשלחה על-ידי יו"ר אש"ף
יאסר ערפאת, אש"ף הצהיר כי:
- הכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים בשלום ובביטחון.
- קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- קיבל את החלטה 338 של מועצת הביטחון של האו"ם.
- הודיע על נטישת הטרור והאלימות.
- התחייב לסיים את הסכסוך בדרכי שלום.
- התחייב לפעול להשגת שיתוף פעולה והסכמה מצד כל פלגי אש"ף.
- התחייב להגיש לאישור המועצה הלאומית הפלשתינית שינויים בסעיפים של האמנה הפלשתינית השוללים את זכות קיומה של ישראל.
-
ישראל הצליחה להעביר לידי הפלשתינים את האחריות לגורלם, וניתקה את אחריותה לניהול חייהם, כולל ויתור מלא על החובה לנהל את חייהם באמצעות "המנהל האזרחי", לשמור על שלטון החוק באמצעות חיילי צה"ל שעסקו בשיטור, ויתרנו על החובה להפעיל מערכת של בתי-חולים, בתי-ספר, מערכת של "ביטוח לאומי", אחריות למצבם הכלכלי, וכיוצא באלה תענוגות מפוקפקים. ומעל לכל, ויתרנו על הזכות המפוקפקת להצטייר ככובש אכזר ומסרנו לידיהם את האחריות המלאה על עתידם. ההוצאה הלאומית הישראלית לא כללה יותר את סעיף הוצאות השטחים הכבושים.
זה היה טוב מכדי להאמין שיבוא יום ונוכל להיפרד מהשטחים הכבושים ולהשאיר את ניהול ענייני הפלשתינים בידי עצמם, ונוכל לממש את חזון המדינה היהודית הדמוקרטית, ולהתרכז בחינוך (שלנו), בתרבות (שלנו), בבריאות (של עצמנו), בכלכלה (שלנו), בחוק ובמשפט (שלנו), בביטחון (שלנו), בדיור ובתנאי המחיה (של עצמנו).
אבל הטירוף הלאומני משני הצדדים לא יכול היה לקבל את רוע הגזירה. הסכמי אוסלו עיקרו את ההגמוניה של הטרוריסטים והיו עלולים לסכל את המשך הטרור. מציאות בלתי נסבלת מצד הטרוריסטים. הפלשתינים הפנאטיים התאהבו בכל הטירוף שהעניק להם את היכולת לעשות שימוש בנשק. אחיהם לנשק, הפנאטיים היהודיים, העדיפו את מצב הלוחמה, שאיפשר להם ליהנות מפירות הטרור הפלשתיני, כהצדקה מוסרית שתאפשר להם לאחוז ברגבי האדמה של ארץ ישראל ההיסטורית.
בנימין (זאב) נתניהו ההצלחה הגדולה של בנימין (זאב) נתניהו, הרי הוא "החזון איש" לדיראון עולם, היא בסיכול הסכמי אוסלו. הצלחה זו מעמידה אותו בשורה אחת עם כל גדולי האומה: מיכאל בן-ארי ובריגדות הכהניסטים שלו, איתמר בן-גביר, ברוך מרזל, וכל גיבורי הפשע הלאומני כעלי התיקים עבי הכרס במחלקה היהודית של השב"כ. בכל פעם שחבורת הפסיכופתים הזו הפגינה עם הסיסמאות "פושעי אוסלו לדין", היא עשתה זאת בשירות החזון שהוביל נתניהו למן הרגע הראשון.
כאשר נטען שהוא לא ראה כלום מהמרפסת בכיכר ציון, עת הסתובבו למטה המנאצים עם תמונות של רבין במדי קצין אס.אס, ולמרות שהיו אנשים הגונים על המרפסת שהודו שלא ניתן היה לפספס את המחזות הללו וחלקם אף עזבו את המרפסת במחאה - התעקשנו לתת לנתניהו את הקרדיט של קוצר ראייה או אפילו עיוורון חלקי, זמני. אבל זו הייתה ראיה סלקטיבית במקרה הטוב, ושותפות סוד במקרה הרע.
"החזון איש" מתחבר עם גורמים פליליים (כמו "הקלון איש"), ומעדיף בחברותא את יזמי הטרור היהודי, מאשר את יוזמי אוסלו. האיש שעשה קריירה שלמה בעודו ניזון מטרור, האיש שנבחר על הטיקט של הטרור, האיש שעמד בכיכר על המרפסת והעלים עין, הוא האיש שלא יתן לשלום לקחת ממנו את הטיקט שלו ואת היכולת לרוץ שוב על הטיקט הזה. בין אם זה יהיה מול אירן (ובצדק), ובין אם זה יהיה מול הפלשתינים (ולא בצדק), הוא ירוץ על הטיקט הזה no matter what.
כאשר צ'ר'ציל אמר לעם הבריטי "אין לי דבר להציע פרט לדם, עבודה קשה, דמעות וזיעה", הוא נאבק מול האיום ביותר מבין המנהיגים שקמו אי-פעם לאנושות. כאשר נתניהו מכניס אותנו למשוואה הזו ואין לו דבר אחר להציע, ובעיקר משום שהוא עצמו מייצר את הסיטואציה של דם, עבודה קשה, זיעה ודמעות, עליו לפנות מיד את מקומו. חיסול הסכמי אוסלו הוא הדבר הנכון ביותר שיכול אבו-מאזן לעשות. נתניהו הביא אותו לשם, ונתניהו צריך ללכת. מיד.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
