אפילו שמחה לאיד עסיסית לא היתה שם, במפלגת העבודה, נוכח פרישת שרון מן הליכוד. אצלם העניינים נראו הרבה יותר גרוע. כשפרש שמעון פרס והצטרף כמספר שניים אל טומי לפיד - העדיפו רבים מנאמניו לחבור עימו אל הכוח החדש והסקרים המחמיאים.
מפלגת העבודה נותרה עם כמה מתמודדים מסוכסכים, עם הליך בחירה תקוע עקב זיופי קולות, חודש לפני הבחירות, ועדיין לא היה למפלגה מנהיג מוסכם. כמו אברהם בורג, הבינו עתה גם שאר החכ"ים במפלגה, כי מוטב להם לקפוץ מן הספינה הטובעת וחיפשו דרכם למפלגות אחרות. לפיד עצמו הבין זה מכבר כי הציבור מאס בו, וכי אם לא ילך בדרכו של פורז ויעמיד בראשות התנועה מנהיגים לאומיים מוכרים - צפויים הוא ומפלגתו להתרסקות מוחלטת.
כל אותה העת נמשכה ההניתקות של שרון, ממפלגתו. הדברים הגיעו לשיא כשחברים במרכז הליכוד הגישו ליו"ר המרכז ד"ר עוזי לנדאו את 700 החתימות הדרושות כדי לכנס את המרכז להחליט על פתיחת תהליך בחירת יו"ר חדש לתנועה. שרון אמנם עיכב את התהליך בכל הטריקים הידועים לשמצה, אולם משכלו כל הקיצין ושרון הבין שהמרכז יכונס וההחלטה אכן תתקבל, ברור היה לו מה המוצא המתבקש.
כמה פגישות חשאיות הספיקו כדי להנחית אל תוככי הפוליטיקה הישראלית את הפתעת העשור. במסיבת עיתונאים מפוארת הודיעו שרון, פרס ולפיד על יצירת הכוח המוביל החדש. בראש מפלגת שינוי החדשה הועמד שרון, פרס הוצב במקום השני ולפיד הסתפק בענווה במקום השלישי ובחזרתו באיגוף מנצח אל מעמד של מקים מפלגת שלטון חדשה.
שינוי החדשה דמתה בכל לשינוי הישנה. סיסמת הבחירות היתה "מדינה אזרחית", ויועציה הפוליטיים בנו יותר על התרסקות העבודה והחלשות הליכוד מאשר על תמיכת הדתיים. שינוי החדשה לא זכתה ברוב, אך חוסר יכולתם של הליכוד והדתיים לחבור ביניהם הביא לאחר תהליך משברי ארוך לחבירה בין שינוי לערבים (שבפעם הראשונה קיבלו תפקידי שרים בישראל).
חודשים ארוכים של חוסר וודאות חלפו עד שהודיע שרון על הרכבת הממשלה החדשה, אלא שזמן קצר אחר כך אושפז כתוצאה מהצטננות קשה. השמועות דיברו על בעיה קשה הרבה יותר, פרשנים חזרו והזכירו לציבור כי כבר זמן רב שרון אינו מסוגל לדבר שלא מן הכתב (באותיות גדולות במיוחד), ולא נראה שהוא מבין לגמרי את הנאומים הנכתבים עבורו. גם בריאותו של שמעון פרס, שהגיע מזמן לגבורות, לא שפרה עליו בהרבה. הגיל החל לתת בו אותותיו באופן גלוי ומביך - ברור היה שאין הוא יכול לעמוד בראשות הממשלה.
וכך הפך טומי לפיד ראש ממשלת ישראל.
אלא שבכך לא תמו המהפכים בפוליטיקה הישראלית. הרב אייכלר, חברו של טומי לפיד מימי פופוליטיקה, שמר עימו על קשר ואף הזמינו לסעודת שבת. למרבה הפלא טומי נעתר. לעת זיקנה החלו זכרונות בית סבא לצוף אצל לפיד הישיש, והיה לו נחמד להיזכר אצל אייכלר בצ'ולנט ההונגרי ההוא ובריחות השבת. הרב אייכלר, האמון על מקרים כגון אלה, ידע כיצד לפרוט על המיתרים הנכונים. לא ארכו הימים ולפיד חזר בתשובה שלמה. בראש ממשלת ישראל עמד עכשיו יהודי חרדי עם הקפוטה, המדים וכל התחפושת.
בהבדל אחד: לפיד נשאר לפיד, והוא לא עשה חשבון לאף אחד.
בתוך זמן קצר הודיע לפיד על תוכנית ההתחברות. עיקר התוכנית - ייאסר חילול שבת בפרהסיה, והחוק האוסר על מכירת חזיר ייאכף בחומרה.
ארגוני השמאל זעקו מרה: הרי קיבלת את קולנו על בסיס אמירה הפוכה לחלוטין?!. אפילו משאל חד-משמעי בקרב כלל מתפקדי שינוי החדשה לא שינה את עמדתו של לפיד למרות שהתחייב להישמע לתוצאות. "זו היתה טעות" סתם לפיד ולא פירש.
לפיד לא התרגש. הוא בא משם וידע בדיוק מה להשיב. "דמוקרטיה זה קודם כל שמירה על החוק" - הסביר לפיד ופירט את לוח הזמנים המדויק ליישום התוכנית. מנהלת תוכנית ההתחברות תוקצבה ביד נדיבה, ועוד קודם להעברת החוק המסודר החלה לחלק תגמולים בגין סגירת עסקים בשבת. כל התלונות על מינהל בלתי תקין לא הועילו. ידע כי הסוחרים יעדיפו לקבל את הכסף ולסגור את עסקיהם מאשר למצוא עצמם מועמדים לשלוש או חמש שנות מאסר, להפקרת רכושם, ולפיצוי מופחת אם בכלל. ברור היה כי חברי הממשלה והכנסת יעדיפו את כסאותיהם על פני הצבעה אידאולוגית, ולכן השמאל לחץ לערוך משאל עם. סביר להניח שבמשאל כזה היה השמאל מנצח - לפיד ידע זאת וסירב להקשיב.
מסביבתו הקרובה נפוצו השמועות ששבת וטריפות הן רק ההתחלה. כשהובא חוק ההתחברות לכנסת, התברר שהוא כולל שורה ארוכה של איסורים על הפצת סרטי תועבה, וחיוב באישור על לימוד מכסת שעות יהדות בכל שבוע כתנאי לקבלת דמי הביטוח הלאומי.
הפגנות ענק פרצו בכל רחבי הארץ. הגדיל לעשות ארגון רבניות לסביות למען פלורליזם (ל.פ.ל.פ) שיצר שרשרת אנושית מהכותל ועד נתב"ג 2000.
אבל עם לפיד כבר לא ניתן היה לדבר. לרבים נדמה היה כאילו שולטים בו כל מני רבנים ויועצים. בשמאל דיברו על סרבנות, אך שר המשפטים החדש, צחי הנגבי, איים כי עידוד סרבנות יגרור דין פלילי והעמדה לדין בגין המרדה. "סרבנות מפוררת את אושיות הדמוקרטיה", הסביר השר. "מה אתם רוצים?!, רק לפני שנים אחדות גירשנו אנשים מבתיהם, הפקרנו את רכושם, אסרנו את מי שסירב להתפנות, וציפצפנו על כל מחאותיהם. לא היה מדובר על תפריט כזה או אחר, גם לא על אי נוחות מסוימת הכרוכה בשמירת שבת, אלא בהפקרת זכויות האדם הבסיסיות ביותר במדינה חופשית. גם אז היה מדובר בראש ממשלה שעלה לשלטון על ברכי מדיניות הפוכה לחלוטין, למעשה הנסיגה החד-צדדית ההיא היתה התוכנית של יריבו עמרם מצנע, ובהתמודדות ביניהם שרון פסל את התוכנית ההיא על הסף".
כך המשיך שר המשפטים להצליף במבקריו, ולסיום הדהים את שומעיו בגזירה חדשה: החל מתאריך... כל אזרח זכר מגיל 18 יחויב לחבוש כיפה, וכל אשה נשואה תלך בכיסוי ראש. "אחרי הכל", הסביר השר, "מה זה כבר סמרטוט קטן וסמלי על הראש לעומת אנשים שגורשו מבתיהם - דמוקרטיה זה קודם כל שמירה על החוק".
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
