מכובדי,
לא מכבר הביע מאן דהו את הערכתו המלומדת ולפיה רק אם יהפכו מיודענו הפלשתינים את עורם (ויהפכו ל"פינים"), אזי תתחיל הגשמתה של מפת הדרכים, על תנאי הסף שבה, בדבר הפסקה מוחלטת של הטרור וההסתה.
ושוב התברר, כי הפנטזיה האולטימטיבית כאן היא לברוח הרחק-הרחק מהמזרח התיכון, מן הלוואנט (ואם תרצו - מן המציאות), ולהתמודד פעם עם מה שמטריד את הסקנדינבים, שהתברכו, בין השאר, גם במדדי השחיתות הנמוכים בעולם.
אודה ולא אבוש: גם אני הייתי רוצה לחיות באווירה סקנדינבית כזו. אפילו הייתי מוכן להסתפק (כנתינו לשעבר של הוד מלכותו) בכללי הגינות בריטיים.
אז מה בעצם מפריע להתגשמות החלום? מדוע בטוחים רוב הישראלים שהמדינה הזו מנוהלת באופן מושחת ושהשחיתות כבר חלחלה לכל פינה?
ומהי אותה שחיתות? האם זו שחיתות שלטונית ממוסדת, שבה פועלים מנגנוני השלטון באופן מושחת? האם זו תרבות של "בקשיש", של שוחד? האם כל מכרז - תפור וכל משפט - מכור? ובקיצור: האם ישראל היא מדינת עולם שלישי קלאסית? אני סבור שאנו רחוקים מכך.
בקליפת אגוז אומר, כי אינני מתיימר לטעון שאין כאן שחיתות כלשהי, אך אני בהחלט סבור כי המצב איננו כפי שמציירים לנו אותו בעלי עניין מסויימים. אני סבור, כי יש מי שמעוניין בליבוי אווירה של היסטריה. יש מי שמחפש, לפעמים בכוח, שחיתות תחת כל אבן. שוחד תחת כל פינה. צריך גם לומר בקול רם וברור, כי יש גם מי שמתפרנסים לא רע בכלל מליבוי אווירה שלפיה הכל מושחת ומן הדרמה הטבעית שהאווירה הזו מעוררת תמיד (כפי שיש מי שמתפרנס מליבוי מכוון וציני של התחושה שהדמוקרטיה הישראלית או-טו-טו קורסת).
כמו תעשיית השלום, תעשיית השואה, תעשיית הצלת הדמוקרטיה מאסון, עכשיו יש לנו תעשיה שלמה של תיקון מידות וביעור שחיתות.
עורכי דין, עמותות ולך תדע מי עוד, עושים קופה נאה, בכסף, ובעיקר בפרסום חינם, מלהגיש עתירות, להכריז הכרזות ולצעוק 'שחיתות, שחיתות'. ואני תמיד אומר: ברוך ה' - העיקר שיהודים מתפרנסים.
אמת, כאשר קוראים את דוחות מבקר המדינה נתקלים לא פעם בגילויים, אפילו קשים, ואלו מועברים בדרך כלל גם לטיפול משפטי-פלילי. אבל זהו קומץ קטן של מקרים. כמי שמקבל לידיו את דוחות מבקר המדינה וגם קורא לא מעט מן הנאמר בהם, אני מוצא כי הכותרת הנכונה יותר למרביתם היא "רשלנות" או "טמטום", לאו דווקא "שחיתות".
אז למה בכל זאת בטוח הציבור שהכל מושחת? מדוע מוקדשת התכנסות זאת לשאלה "מי יצילנו משחיתות שלטונית"?
...
גם בענייננו, דומני כי הקרנבל הגדול סביב תופעות של מינויים פוליטיים וחלוקת ג'ובים מסיט את תשומת הלב הציבורית מהדיון בשאלות האמיתיות של 'הון ושלטון', שצצות ועולות בכל תחומי הכלכלה הישראלית הקטנה והריכוזית.
כמי שהיה שר תקשורת ונחשף, תאמינו לי, לעוצמה הגדולה של מה שקרוי 'הון ושלטון', וגם עמד בלחצים ופיתויים למיניהם, אני משוכנע כי שם, באזור הדמדומים שבין הפוליטיקה לכלכלה, שם רובץ נושא הדיון של ההתכנסות הזו, ולא בשאלה אם שר פלוני נתן או לא נתן איזה ג'וב עלוב לחבר מרכז.
אבל הרבה יותר קל להתמקד בג'ובים, זה יותר צבעוני. זו דרמה להמונים ולא רק לקוראי מדור הכלכלה, ובעיקר לא צריך לעבוד קשה מדיי. לא בתחקיר עיתונאי רציני; לא בחקירת משטרה שתמצא עובדות מוצקות; ולא בעבודה משפטית שתבסס תשתית ראייתית שתחזיק מים.
גם אסור לשכוח תופעה סוציולוגית מרתקת, שבה פרוטקציה למישהו אחר זו שחיתות, אבל פרוטקציה בשבילי, בשביל אחד מהחבר'ה הטובים, לא מ'ההם', זה טבעי ומקובל. אם אני מכיר במקרה איזה אח של גיס של ד"ר באיכילוב אז אני אמתין 5 חודשים לניתוח? אבל אם 'ההוא' מכיר במקרה איזה אח של גיס של שר הבריאות, וכך הוא מצליח להשיג איזו טובה בהדסה, אז זו, כמובן, 'פרוטקציה' ו'שחיתות'.
או, אם נעבור לדוגמאות מוחשיות יותר:
אם אני סבור (באמת ובתמים) שהבן שלי באמת מוכשר, באמת ראוי, אז אין בעיה שאבקש מהקולגה שלי, או אפילו ממי שכפוף לי, לקחת אותו כסטאז'ר, כי הבן שלי באמת ראוי וזו בכלל לא פרוטקציה, אפילו אם 500 מועמדים מתמודדים על התפקיד הנחשק.
אבל אם 'ההוא' (שהוא לא 'משלנו'; הוא לא מוכשר כמונו, ולא בנה את המדינה כמונו) רק יעז לחשוב למנות מישהו מבני משפחתו הרחוקים, הרי זה 'נפוטיזם' ו'שחיתות' איומה ונוראה. או למשל אם 'ההוא' רוצה למנות מישהו ללא מכרז, הרי מייד נצעיד אותו ב"שמאל-ימין" לפתח תקווה או בת ים, לעיני כל התקשורת, ונודיע שחשפנו שחיתות איומה ונוראה.
אבל אם אנחנו חושבים שאצלנו בחצר יש תפקידים שהם באמת רגישים ובאמת מורכבים, שצריך למנות להם אנשים באמת ראויים, 'משלנו', לא מ'שלהם' חלילה, אז מה הבעיה? נעביר החלטת ממשלה שפוטרת אותנו ממכרז! אז אתם מבינים? אם פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה, אז פרוטקציה היא עניין של סוציולוגיה.
ישנו סוג נוסף, חמור במיוחד של שחיתות שלטונית, והוא בא לידי ביטוי בשילוש הלא קדוש: עיתונות-משטרה-פרקליטות. כדי שלא יהיה לאיש ספק, אודה כבר עתה כי הנושא הזה גם חורה לי אישית, כאחד מנפגעי השחיתות הזאת. אותו שילוש יוצר בין קודקודיו סימביוזה מסוכנת, בין עיתונאים מסויימים, גורמים מסויימים באגף החקירות במשטרה וגורמים בפרקליטות.
אינני רואה צורך להרחיב בעניין זה, אלא רק להדגיש עד כמה מסוכנת ומושחתת הסימביוזה הזו, שפועלת באמצעים פסולים בעיקר נגד נבחרי ציבור בעלי זיהוי פוליטי מסויים.
מן הראוי להזכיר, כי גורמים אלה ניסו להפיל שלטון נבחר, לשבש הליכים דמוקרטיים בעיצומה של מערכת בחירות ולתפור תיקים פליליים. אך הם לא הסתפקו בכך, אלא גם נלחמו בכל האמצעים המושחתים העומדים לרשותם, נגד כל מי שהעז לצאת נגדם, כולל היועץ המשפטי הנוכחי, פרקליט המדינה הנוכחי והיועץ המשפטי הקודם.
ויש ביניהם אף שקודמו למחוזות אחרים ועליונים.
מה לא אמרו על מני מזוז לאחר החלטתו בפרשת האי היווני?
מה לא כתבו, אותם לבלרים מטעם, על ערן שנדר?
ומה לא אמרו על אליקים רובינשטיין, אחרי שהעז להביע ספקות?
ניקוי האורוות בפרקליטות הוא חשוב וחיוני ואני מאחל לציבור הישראלי שהיועץ המשפטי ופרקליט המדינה יצליחו להחזיר את מערכת אכיפת החוק ליעדיה האמיתיים.
בסופו של דבר, כשעוסקים בשחיתות שלטונית, אין לי שום ציפיות מאלו שמתפרנסים מפרסומים צעקניים ומליבוי היסטריה ציבורית בנושא השחיתות שמשתלטת כביכול על חיינו. הרי הם, כמו בעלי מקצועות טפילים אחרים, בסך הכל מנסים להתפרנס ממשהו.
אין לי גם ציפיות מן התקשורת הצהובה, שחייבת לספק לצרכניה סיפורי שחיתות עסיסיים, ועדיף כמה שיותר פשוטים, כמה שפחות מורכבים.
התהייה האמיתית שלי מופנית כלפי גורמי אכיפת החוק, והיא מופנית אליך, אדוני היועץ המשפטי לממשלה: האם בעיניכם, באמת ובתמים, ג'ובים למקורבים פוליטיים או מקרים של פרוטקציה פה ושם, הם המקום שבו צריך למקד את כל האנרגיה האדירה הזו של מלחמה בשחיתות? כשאתה שואל את עצמך 'מי יצילנו משחיתות שלטונית', לזה אתה מתכוון? בזה אתה מסתפק?
