זעקת הליכוד: אנחנו לא סוג ב'!

שבעים ושלושה אלף איש הצביעו בבחירות המקדימות בליכוד, ולמרות שקשה להגיע לכל הנתונים ההיסטוריים, יש לשער שאכן מדובר בשיא של כל הזמנים בכל המפלגות בישראל. המספר העצום של המצביעים שם ללעג את מאמציהם של הכתבים לענייני מפלגות, שניסו לפצח את סודות הדילים שלטענתם יכתיבו את תוצאות הבחירות. בסופו של יום הסתבר לנו ששבעים ושלושה אלף איש אינם מגיחים מתוך ארגזים, גם לא אלה של חיים כץ שאפילו לא נכנס לעשירייה הראשונה.

בסופו של יום הסתבר לנו גם שהמסר העיקרי של הבחירות האלה לא היה אישי אלא ערכי. בני בגין שהיה החמישי ברשימה לכנסת הנוכחית, ומיכאל איתן ודן מרידור שהיו בעשירייה השנייה של הרשימה, לא יהיו חברי הכנסת הבאה ברשימת הליכוד. (איש לא יתפלא אם אנשי העקרונות דן מרידור ומיכאל איתן יופיעו לפתע ברשימתה של ציפי לבני, אלא שדברים אלה נכתבים עוד בטרם הכריזה לבני על החלטתה אם להתמודד בבחירות.) תבוסתה של השלישייה הזו לא נבע מחולשתה בדילים, אלא מהחלטתם של חברי הליכוד להצהיר באופן חד וברור: אנחנו לא סוג ב'! אנחנו איננו מוכנים להיות הרוב בעם, לראות את המיעוט משתלט על המדינה בטענה שהוא סוג א' וזכותו לשלוט בנו, ולשתוק.

השמאל במוקדי הכוח ונס המרד

מאז המהפך של מנחם בגין, החלו אנשי השלטון הישן של מפא"י ויורשיה לבצר את מעמדם בשני מוקדי כוח שהפכו להיות יותר ויותר פוליטיים: הפרקליטות ובית המשפט העליון. אהרן ברק, שתאוות השלטון שלו לא ידעה גבול, הרחיב את תחומי התערבותו של בג"ץ, והפך אותו לממשלת-על. הפרדת הרשויות הפכה בימיו של ברק ויורשיו לבדיחה, כשבית המשפט העליון אפילו לא הסתייג מניסיון להכתיב לממשלה את מדיניותה הכלכלית, ולא רק הביטחונית. בד-בבד הפכה הפרקליטות למעוז של השמאל, כשתיקים נתפרים לאנשי ימין, ואילו אנשי שמאל שיש נגדם ראיות ברורות, כמו אהוד ברק ויצחק הרצוג, מתחמקים מכתבי אישום מבלי שאיש יוכל להבין בדיוק את הסיבה (המשפטית) לכך.

להשתלטות זו על מוקדי הכוח נלוותה גם הנמקה עקרונית, שבוטאה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז. בראיון לעיתון מעריב אמר מזוז: "דמוקרטיה היא לא שלטון הרוב... שלטון הרוב הוא רק המרכיב המוסדי של הדמוקרטיה, והצד הערכי שלה הוא הגנה על ערכי חברה ליברלית פתוחה, שבלעדיה אין לדמוקרטיה משמעות". למי שלא הבין, ערכי החברה הליברלית והפתוחה הם ערכי השמאל, ואילו ערכי הימין הם ערכי החברה השמרנית והלאומית. וכך, בתירוץ שמוטל עליהם להגן על ערכי החברה הליברלית והפתוחה, סגרו אנשי השלטון הישן את שערי הפרקליטות ובית המשפט העליון בפני מי שאינו דוגל בערכים אלה, אסרו על בניית גדר ביטחון בנימוק שהיא מפריעה לערבי אחד לעבד את שדותיו, אבל התירו לגרש אלפי יהודים מבתיהם ושדותיהם, ולהרוס את מפעל חייהם.

זמן רב עבר בטרם החלו אנשי הליכוד להבין את התהליך הזה, כשהכבוד וההערכה שזכו להם הממונים על שלטון החוק הובילו לפרשנות סלחנית של החלטותיהם התמוהות. אבל בכנסת הנוכחית הונף נס המרד, כשמי שעמד בראש המורדים היה חבר הכנסת החדש יריב לוין. פעילותו של לוין לקיצוץ כנפיו של בג"ץ, נתקלה בהתנגדותם של בגין, מרידור ואיתן, שהפכו להיות מזוהים עם השלטון הישן של השמאל. חברי הליכוד, שאינם שוכני ארגזים, אלא אנשים חושבים המשתתפים בחוגים רעיוניים, חוגי בית, ופגישות עם חברי כנסת, הבינו מי נגד מי, והחליטו באיזה צד הם.

בג"ץ מגרון ודוח אדמונד לוי

לתהליך זה תרמו שני אירועים משמעותיים. הראשון הוא בג"ץ מגרון, שבו דחו שופטי בית המשפט העליון את ההסדר אליו הגיע בני בגין, והשתמשו באמות המידה של מרצ כדי להחליט מהו משך הזמן הסביר לפינוי המאחז. השני הוא הגשת הדוח של אדמונד לוי, שהוכיח שהדוח של טליה ששון בפרט, ועמדת הפרקליטות בכלל, אינם מתבססים על החוק היבש, אלא על הפרשנות השמאלנית הקיצונית שלו.

תבוסתם של בגין, מרידור ואיתן מבשרת אפוא את תחילתה של תקופה חדשה, בה יפעל הליכוד כדי להחזיר את עיקרון הפרדת הרשויות, כדי לקצץ את כנפיו של בית המשפט העליון, וכדי ולשנות את ההרכב האנושי של העומדים בראש פרקליטות המדינה. ומי יודע, אולי יזכה אף אהרן ברק לראות את בית המשפט העליון מחדש ימיו כקדם, וחוזר להיות משכנם המכובד של שופטים מורמים מעם העוסקים בצדק ולא בפוליטיקה. ואולי מצפים אף לנו ימים טובים, בהם נזדהה כולנו עם הצהרתו התמימה של מנחם בגין: "יש שופטים בירושלים".