ההתקפה הבזויה של אולמרט

בסערת המפלגות החדשות, חלקן חסרות שֵם, עושה רושם שהמטרה המשותפת לכולן היא "הפלת נתניהו". גם פורום סבן, שמאיים להחליף את כנסת ישראל, הצטרף למסע התעמולה. אם היה ספק מדוע אהוד אולמרט אינו ראוי להנהיג, הגיעה התקפתו הבזויה בוושינגטון על ראש ממשלת ישראל.

בעשור האחרון שכח אולמרט את מקורות היניקה האידיאולוגיים שלו והפך לווסאל נכנע של הרעיונות שרוב חייו נלחם בהם, צמית מושבע של קבוצה קטנה בשמאל הישראלי, השואבת כוחה מהשמאל האירופי ומליברלים פונדמנטליסטים בארה"ב. איש מעטפות הכסף מחלק את יומו בין דיונים בבית המשפט לבין שיסוי חנפני של הממשל האמריקני בממשלת ישראל, לתפארת מחמוד עבאס ה"מתון" ונאום הדמים שנשא באו"ם. ולעזאזל עם ישראל.

טוב שיש ציפי לבני?

אולמרט היה מעדיף את אבו מאזן על פני נתניהו. חבל שבשל מידותיו הנאצלות קשה לו בינתיים לרוץ לכנסת. טוב שיש ציפי לבני. וידיעות אחרונות. ומשרת נאמן בדמות נחום ברנע שפירסם עימה ראיון יחצני.

מבין השורות הריקות עלתה השורה התחתונה: לבני היא האלטרנטיבה לנתניהו. חזרנו ארבע שנים לאחור. מה תוכן האלטרנטיבה? מו"מ מצד אחד וְכוח מצד אחר; מדינה יהודית מצד אחד ודמוקרטית מהצד האחר; שוק חופשי מצד אחד והתערבות ממשלתית כשצריך. בקיצור גם וגם. בקיצור, למעט החיזור הפטאלי אחר הפלשתינים, רק אוויר חם.

שלי יחימוביץ' הופכת למטרה

לצד ההאלהה השקופה של לבני, החוזרת על הדברים הערבים לאוזני השבט הלבן בתקשורת ובשמאל, נצפתה תופעה מעניינת - יו"ר מפלגת העבודה הפכה למטרת שיסוי מצד "ידיעות" ומשרתיו. לא די ברשימה השמאלית המובהקת של העבודה, מיד נשלח למערכה אביר היגון, עמיר פרץ, לחבל בסיכויי מפלגתו שלו, והכל מפחד הסיכוי הקלוש לחבירת העבודה לליכוד אחרי הבחירות. חייבים לדבר עם חמאס ועם פת"ח; רק לא נתניהו.

כדאי להסיר ספק. נוח להם להתיז את השם "ביבי", אבל זה לא ראש הממשלה, אלא ציבור עצום הקשור בו ובמפלגות הקואליציה, רוב האוכלוסיה היהודית בישראל, המודר מחוץ לקונצנזוס המדומיין של גיסות השמאל. אין מה להתרגש. הממשלה צריכה להמשיך בקו הציוני מיום שישי: התיישבות והגנה. והעיקר, לא לפחד כלל.