חוששים ממלחמה בין המחנות

הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶך

מי שינסה לרדת לשורשי הויכוח בין המחנות הפוליטיים השונים, צפוי לגלות כי החשש מפני מלחמה אפשרית, הוא המניע את שני המחנות; אלה אומרים, נמנע מלחמה על-ידי עשיית שלום עם אויבינו, ואלה אומרים, לא ניתָּן לעשות אתם שלום אמת, ומוטב להשקיע בהתחזקות צבאית.

שני הצדדים מסכימים שהארץ הזאת שלנו; אבל אלה מוכנים "להתפשר" ולוותר על חלקים ממנה לטובת פיוס האויב, ואלה טוענים כי לא ניתן לפייסו, וּוַתְרַנוּת רק מגבירה את תיאבונו לדרוש ולקבל חלקי ארץ נוספים.

ישנו מחנה נוסף, זה המכונה 'משיחי' בטון הכי משמיץ שהמכנה מצליח לגייס; מחנה זה גורס שארץ זו שלנו היא כי ה' יתברך נתנה לנו, וצריכים להיאחז בה, גם אם זה מחייב מסירות נפש כפשוטו, ח"ו.

ומכיוון שחשיבה סטריאוטיפית וקיטלוג אנשים ודעות למסגרות מוכרות, נפוצים ביותר אצלנו, הרי שמכניסים לתוך אחת ממסגרות אלו כל דעה שנשמעת וגם כל מי שמשמיע דעה.

עם כל הכבוד לדעות השונות ולאוחזים בהן, מן הראוי לבחון את הדברים מזוית הראיה של התורה; שמא ואולי התורה מציעה חשיבה אחרת, שאינה תואמת לאף אחת מן הדעות הנפוצות אצלנו. בחינה כזו אולי תגלה שכל הדעות המושמעות אצלנו כנימוקים בעד ונגד הינתקות, התחברות, התקפלות, התרחבות - כולן מבטאות נטיות לב של אנשים כאלה ואחרים, אבל מתעלמות מן המציאות כפי שהיא על פי התורה.

נתבונן אם כן בפרשת השבוע, בניסיון להבין את המציאות המבולבלת שלנו.

בפרשת השבוע אנו קוראים על יציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל לחרן. בשנים קודמות התייחסנו לגורמי הגירתו מן הארץ, כולל ההתרחקות מעשו אחיו (מניעת מלחמה) ומאבימלך (מניעת הסכם) וגם החיוב להתחתן ולבנות את בית ישראל דוקא בחוץ לארץ.

הפעם ננסה להתמקד בקשר העצמי של יעקב/ישראל אבינו, עם הארץ המכונה על שמו, ארץ ישראל.

אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק.

בלילה הראשון לצאתו מבאר שבע, לן יעקב אבינו בהר המוריה בלא שהיה מודע לקדושת המקום; הוא חולם את חלומו המפורסם בו ה' מתגלה אליו ומבטיח: (בראשית כח) יג וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיּאמַר אֲנִי ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ:

מפסוק זה לקוחה הכותרת לקטע זה; ונשאלת השאלה בחז"ל, מאי רבותא? מה הביג דיל בהבטחה הזאת שיקבל את הארץ אשר הוא שוכב עליה? כמה יש שם בכלל מתחת לגוף שלו, שני מטר מרובע?
(ילקוט שמעוני) א"ר יצחק, מלמד שקפלה הקב"ה לארץ ישראל והניחה תחת אבינו יעקב, כדי שתהא נוחה להכבש לבניו.

כלומר, הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שׁכֵב עָלֶיהָ, הכוונה לארץ ישראל כולה, לא רק במדת המצע של יעקב אבינו. והקב"ה עשה זאת מראש כדי שתהא נוחה להכבש לבניו.

ואכן, חז"ל אומרים לנו כי אלמלי חטא המרגלים, לא היה צורך במלחמות כד לכבוש את הארץ. היינו מקבלים אותה בלא שום מאמץ.
גם מאז - כל המלחמות שניהלנו על הארץ, יכלו להימנע אילו רק התחברנו לאותה הבטחה של הקב"ה ליעקב אבינו, בפרשת השבוע שלנו.
הקב"ה קבע בתוך מציאות העולם את ההכרה הכללית שארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועובדה היא שהגויים מכירים בכך גם כיום.

דווקא מצד הגוים, ארץ ישראל לגבולותיה המצויינים בתנ"ך, שייכת לעם ישראל. קשה לומר זאת, אבל העובדה היא שאנחנו היחידים שאינם אוחזים בעמדה זו, של הסתמכות על התנ"ך כמקור הבלעדי לבעלותנו על הארץ.

אפשר כמובן לטעון שזהו מדרש יפה, אבל לא מציאותי ח"ו; זו טענה שנשמעת פעמים רבות, מתוך החשיבה הגלותית המייחסת חשיבות מכרעת להנחות העולם ומתעלמת מהוראות התורה. כדאי להעמיק מעט יותר בהתבוננות ובכך יתגלה שאכן זו טענה גלותית שאין לה מקום.
וְהִנֵּה אָנכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ

אשתקד ציטטנו את המדרש הבא:

(מדרש תנחומא): מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שָׂרָהּ של בבל עולה ויורד, ושל מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר לו הקדוש ברוך הוא ליעקב: יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. א"ל הקב"ה: אם אתה עולה - אין לך ירידה, ולא האמין ולא עלה. ר"ש בן יוסינה היה דורש (תהלים עח, לב) בְּכָל-זאת חָטְאוּ-עוֹד וְלֹא הֶאֱמִינוּ בְּנִפְלְאוֹתָיו; א"ל הקדוש ברוך הוא: אילו עלית והאמנת - לא היתה לך ירידה לעולם; אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו.

הסברנו כי: ה' הבטיח לו שאם יעלה בסולם, לא ירד כמו האחרים; אבל יעקב חשש ולא עלה. בכך "סידר" לנו אבינו יעקב גלות בת אלפי שנים, שעתה הגיעה לסוף דרכה. עד כאן ממה שרשמנו אשתקד.
כעת נפנה להעמיק מעט במדרש זה כדי להבין טוב יותר את מצבנו.

יעקב אבינו חשש שיקרה לו מה שקרה לאומות העולם, עלו גבוה מאד, ואח"כ נפלו נפילה שאין אחריה תקומה. הוא לא הפנים את העובדה שמעמדו שונה מהותית מזה של כל אומה אחרת; את העובדה שיש לו הבטחה מהבורא יתברך לקיום נצחי, מה שאין לשום אומה אחרת בעולם. כתוצאה מכך, הוא לא העז לעלות בסולם כאמור.

אילו עלה בסולם, היה משפיע לכולם את הקדושה מלמעלה, ממרומי הסולם; וכך היה ניצב במקומו לתמיד ומאיר לכל העולם. העובדה שלא עלה בסולם, חייבה את פיזורנו בכל העולם, תוך שיעבוד לאותן ממלכות שראה יעקב בחלומו, כדי להביא את אור הקדושה לכל העולם מלמטה, פיסית ממש.

יעקב אבינו, עוד בטרם נתהווה עם ישראל ולפני מתן תורה, אפשר להבין את החשש שלו; עדיין לא היה מובן מאליו השוני בין עם ישראל לעמים אחרים. עדיין לא היה ברור שעם ישראל הוא נצחי, ושונה מעמים אחרים שקמים ונופלים במחזוריות טבעית.

אפשר לומר, שלכל אורך הגלות המשכנו בקו שנקט יעקב אבינו בחלומו; אבל עכשיו, משהגיע זמן הגאולה, זה הזמן לשינויים.

וַהֲשִׁבתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ

בהמשך אותו מדרש מסופר כך:

אמר לו יעקב: יכול לעולם? א"ל: (ירמיה ל) י וְאַתָּה אַל-תִּירָא- עַבְדִּי יַעֲקב נְאֻם- ה' וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד: יא כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-ה' לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי- אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל- הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ:

יעקב אבינו חשש כי הגלות הארוכה ש"סידר לנו" בכך שסירב לעלות בסולם, תימשך לנצח; שזה יהיה מצב הקבע של בניו ח"ו. חשש טבעי של אב לבניו אפילו אם עוד לא נולדו. על כך, אומר המדרש, עונה לו הקב"ה בפסוקים שאותם מצטט הנביא ירמיה.

אופייני שההבטחה ליעקב באה בפסוקים מירמיה נביא החורבן. יש להניח שיעקב אבינו חש כמי שחרב עליו עולמו, בעת שהתברר לו מה גרם בסירובו לעלות בסולם. התשובה של הקב"ה מבטיחה לו כי אחרי כל חורבן שיבא על בניו - תבוא תקומה, ודוקא בכפליים לתושיה.
הנביא ירמיה מדבר אל יעקב וגם אל ישראל; מדובר באותו אדם, אבל במצבים נפשיים שונים המסומלים בשמות יעקב וישראל.

יעקב זה י' עקב; זו העבודה של זמן הגלות. במשך הגלות, אנחנו מושפלים ומדוכאים כעקב בגוף. במצב כזה יש עניין בדברי העידוד: אַל-תִּירָא- עַבְדִּי יַעֲקב. התחושה בגלות יכולה להיות קשה, אבל גם לעקב יש חשיבות לא קטנה; בלעדיו הגוף אינו יכול ללכת ואף לא לעמוד.

כעת כבר זמן הגאולה, וכאן מתאים ההמשך: וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל. במו עינינו אנו זוכים לראות בהתחלת התגשמות נבואת קיבוץ הגלויות, והגיע הזמן שנפסיק לחשוב בסגנון של יעקב; הגיע הזמן לסגנון של ישראל: כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד:

כבר אין צורך בשום מלחמה מול אויב חיצוני. רק צריכים להילחם עם עצמנו שנפסיק להיות גלותיים בסגנון של יעקב, ונתחיל לחיות את הגאולה השלמה בסגנון של ישראל. התוצאה המיידית תהיה וְשָׁב יַעֲקב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד.

ואז יהיה רק טוב ליהודים.