עצה: אל תאמינו לאף מילה שתקראו ותשמעו בשבועות הקרובים בנוגע למו"מ הקואליציוני. אל תאמינו לאף פוליטיקאי שיאיים שלא ייכנס לממשלה ולאף מפלגה שתגיד שאין לה בעיה לשבת באופוזיציה. עוד לא נולד הפוליטיקאי שאינו רוצה להיות שר ועוד לא קמה המפלגה שאינה רוצה להיות שותפה בשלטון. אז למה הם אומרים את זה? כי מי שמנהל מו"מ הקואליציוני תמיד יפגין שתי פנים: הפומביות שמפגינות נון-שלנטיות מתובלת באיומים, והפרטיות המעונינות/משתוקקות להיות חלק מן הממשלה. ומכיוון שהקו התוחם בין אמת לשקר הוא גמיש מאוד אצל פוליטיקאים, ממש לא קשה להם להפגין את הפנים הרצויות בכל רגע נתון.

ככל שעובר הזמן מתחזק אצלי הרושם, שמשפט הולילנד יוכרע במידה רבה על-פי התשובה לשאלה כמה פנים יש לעד המדינה, וכאן העמדות הפוכות מכפי שניתן היה לצפות. המדינה תטען שמדובר באדם דו-פרצופי, שלמרות שלפי דברי עצמו היה רוב ימיו נוכל ורמאי חסר מעצורים – הפעם הוא אומר את האמת. ההגנה תטען, כי מדובר באדם שתוכו כברו, אשר לא הפך את פניו ונותר שקרן כרוני.

השבוע הגיע ש"ד לשיא של אבסורד, כאשר ייחס ל"יד שרה" זיוף של ספרי חשבונות כדי להסתיר את השוחד שלטענתו נתן לאורי לופוליאנסקי בדמות תרומות ענק לארגון שהקים. השופט דוד רוזן, שזמן קצר קודם לכן כינה את אנשי הארגון "צדיקים העושים עבודה התנדבות מופלאה", לא הסתיר את דעתו על הדברים: "מה שאדוני אומר הוא קשה", העיר. אם ש"ד ימשיך בדרך הזו, יהיה למדינה קשה יותר ויותר לשכנע את רוזן שהעד מראה לו את פניו כדובר אמת.

היבט צדדי במשפט הולילנד, שאינו זוכה לתשומת לב, הוא השימוש הנרחב שנעשה בקופות גמילות חסדים כדי להפוך צ'קים למזומן. מאחר שארגוני גמ"ח מקבלים ונותנים לא מעט תשלומים במזומן, לא מפריע להם לפרוט צ'קים כל זמן שיש להם כיסוי. בעלי הצ'קים מצידם חוסכים עמלות, ומה שהרבה יותר חשוב – עוקפים את מנגוני הדיווח בהם מחויבים הבנקים והחלפנים לפי החוק לאיסור הלבנת הון.

כך נוצר מצב, בו לגמ"חים יש שתי פנים. האחד: חיובי וחיוני, המשך מבורך של מסורת סיוע לנזקקים הנמשכת מאות שנים. השני: שלילי ובעייתי, בו הם עלולים להוות מכשיר נוח לעבריינים למיניהם. לאור מה שמתואר במשפט הולילנד, כדאי לפחות לשקול את האפשרות להטיל על הגמ"חים פיקוח כלשהו, שימנע את ניצולם למטרות הרחוקות כרחוק מזרח ממערב מאלו שלשמן נועדו.

אשתקד ראיתי באחד מדוכני המזכרות בקרקוב בובה זעירה של יהודי האוחז בידיו מטבע. בשבוע שעבר נתקלתי בתמונה המובאת כאן, ואשר באמת שווה הרבה יותר מאלף מילים. זוהי הוכחה לאנטישמיות השורשית בפולין, שאינה נעלמת גם כאשר בכל המדינה יש אולי 30,000 יהודים – אחוז אחד ממספרם לפני השואה ופחות מפרומיל מכלל תושבי המדינה.

את הפן השני של יחסי יהודים-פולנים גיליתי במלון עדן, גם הוא בקרקוב. פקידת הקבלה החביבה גילתה בקיאות מפתיעה בהלכות שבת, ושאלתי אותה בזהירות האם היא יהודייה. תשובתה הדהימה אותי: "אני בהליכי גיור". אחרי עשר שנים במלון הנמצא בלב קז'ימיז', האזור היהודי ההיסטורי של קרקוב, ואשר פונה בעיקר לקהל יהודי, ואחרי שלפני כן הדריכה טיולים באזור – היא מצאה את דרכה לדת ישראל. אז יש כאלה ויש כאלה.

ובהיפוך, הנה עוד שתי פנים. בלונדון, בפריז, במינכן, בניו-יורק – בכל אלו יש אבטחה בכניסה לבתי הכנסת, לעיתים הדוקה כמעט כמו במתקן ביטחוני. בקרקוב אין אפילו צל של שוטר ליד בתי הכנסת, לא אלו שהם מוקדי תיירות ולא אלו המשמשים לתפילה. ניתן איפוא לקוות, שאותה אנטישמיות עליה דיברתי, היא רק משהו פולקלוריסטי חסר כל משמעות מעשית.

השימוש ברכבת בפולין מזמן גם הוא חוויה דו-פרצופית. מצד אחד, יש שם רכבות ענתיקות, הנוסעות במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש (ממש כך: הדרך מאושוויץ לקרקוב, 64 ק"מ, נמשכת שעתיים). בחלק מהרכבות יש תאים מיושנים לשישה נוסעים, בהם מקום האיחסון היחיד הוא מעל לספסלים – ולכו תניפו לגובה של שני מטרים מזוודה השוקלת 20 ק"ג. לעיתים אין כל קשר, פשוטו כמשמעו, בין הקרון לבין הרציף – והתימרון עם המטען הוא לא רק קשה אלא גם מסוכן. בתחנות הרכבת של ורשה וקרקוב לא שמעו על מעליות ועל מדרגות נעות, וכך על הנוסע לסחוב את מטענו במעלה המדרגות ובמורדן. הקו בין לובלין לקרקוב בוטל, ולפיכך יש לנסוע תחילה שעתיים צפונית-מערבית לוורשה ואז עוד שלוש שעות דרומה לקרקוב.

מצד שני, לנסיעות בין-עירוניות בקווים ראשיים אפשר להזמין חודשים מראש כרטיסים באינטרנט, והם מוכנים מיד להדפסה או מגיעים בדואר בתוך שבוע-שבועיים. חלק מהכרטיסים כבר נושאים ברקוד והמבקרים פשוט סורקים אותו במסופון נייד. ברכבת ישראל עוד לא שמעו על שתי ההתפחויות הטכנולוגיות המפתיעות הללו, ורכישת הכרטיסים והביקורת נעשים עדיין באמצעים דומים מאוד לאלו שלפני עשור ומעלה.

אני מודה ומתוודה, שכאשר ראיתי את כותרת הידיעה ב-ynet על דבריו של אהרן ברק בעקבות פטירתו של השופט מנחם אֵלון, רציתי לגנות אותו על צביעותו. "אבידה ללא תחליף" – זה באמת מה שחושב ברק על מי שהיה אחד מן הבולטים שבמתנגדים לאקטיביזם השיפוטי שלו, ועל מי שהתעמת איתו בצורה חזיתית על מקומו של המשפט העברי במשפט הישראלי?

אבל אז קראתי את הידיעה במלואה, ואני חייב לומר שהתרגשתי. ניכר היה שדבריו של ברק יוצאים מן הלב. "הוא היה אדם חם, לבבי, אוהב אדם, עממי, שהסתכל על כל אחד כשווה לו. מעטים הם שעושים את שהאיש הזה עשה. הייתה בינינו אהבה גדולה, הייתי קורא לו רֶבּ מנחם ואני חושב שהוא גם אהב אותי, וכינה אותי רֶבּ אהרן". ברק לא הסתיר לרגע את המחלוקות בינו לבין אלון: "הייתה בינינו הסכמה על הבסיס של התפישות היסודיות ולצידה מחלוקת איך להפעיל את הבסיס הזה, איך לעשות את האיזונים. ללא ספק בעניינים האלה הייתי בר-פלוגתא מאוד חריף שלו. אני לא נתתי לו לזוז והוא לא נתן לי לזוז, אך תמיד זה היה מתוך הערכה הדדית גדולה מאוד".

כל זה מלמד אותנו, שלפעמים שתי פנים הם תופעה חיובית ואפילו רצויה. שאפשר לחלוק על אדם בצורה חריפה ואפילו מוחלטת, ועדיין לכבד אותו. שאפשר להתעמת מדי יום במישור המקצועי, ועדיין לאהוב זה את זה במישור האישי. שאפשר לבוא מעולמות שונים ולהציג השקפות שונות, ועדיין למצוא את המכנה המשותף לדיבור ולהידברות. כמה חבל שהרוב המוחלט של אישי הציבור שלנו כל כך שונים ממנחם אלון ז"ל ומאהרן ברק יבדל"א.