ביבי, בלינקולן כבר היית?

אברהם לינקולן, אחד הנשיאים הנערצים של ארצות הברית, שמע את משק כנפי ההיסטוריה. אבל ההיסטוריה של המנהיג האמריקני - להבדיל מזו של המנהיג שלנו - רצה לו מול העיניים בפאסט פורוורד ולא בפאסט בקוורד.

ללינקולן הייתה מטרה והוא זיהה הזדמנות. המטרה: ביטול העבדות. ההזדמנות: מלחמת האזרחים. הוא האמין שברגע שזו תסתיים לא בטוח שיוכל להעביר את התיקון ה-13 לביטול העבדות, אבל כל עוד התותחים רועמים והוא יכול לשכנע את הקונגרס שסיום העבדות הוא הדבר שיסיים גם את המלחמה, יש סיכוי להעביר את התיקון. ברגע שהמלחמה תהיה מאחוריהם, רבים הסיכויים שהאמריקנים יחזרו איש איש אל ביתו ואל עבדיו והדבר האחרון שיעניין אותם, אחרי שנות הקטל הנוראות, הוא לתקן את העולם.

בסרטו המרתק של סטיבן שפילברג על ארבעת החודשים האחרונים לחייו של לינקולן מסופר על נשיא שחתר למען אידיאל ולא בחל בשום אמצעי בשביל להשיג אותו. בשביל להיות גיבור-על כמו אברהם לינקולן צריך כנפיים אבל גם ידיים של פועל זבל. אומץ לב, עקשנות, מבט מגבוה – כל אלו הן תכונות חובה אבל הן לא מספיקות. מסתבר שצריך לדעת לשחק גם בחרא. לינקולן לא היסס לטבול את הידיים שלו בדבר הזה.

כדי להשיג את הרוב הדרוש להעברת התיקון, לינקולן הרפובליקני נאלץ להעביר כמה סנאטורים מהמפלגה היריבה על דתם. הוא פצח במסע של שוחד וקניית אנשים. באמצעות שליחים אבל גם בעצמו, הוא הציע משרות, הוא איים, הוא דפק על השולחן, והוא עבד על הקונגרס בעיניים תוך כדי ההצבעה כשהתחייב שהמלחמה לא עומדת להסתיים. זה היה שקר. משלחת עם הצעה להסכם שלום מטעם מדינות הדרום עוכבה על-ידי אנשיו מחוץ לבירה עד שיעבור התיקון.

ולא שלא הייתה כאן דילמה, שהרי כל יום בו המלחמה נמשכת הוא יום אחד יותר מדי. סנאטור שבנו שירת בצבא היטיב לפרוט על מצפונו של הנשיא והתחנן שיפסיק אותה. במקביל חרדת המוות הלכה והתקרבה הביתה - ממש אל תוך אגף המגורים בבית הלבן - כשבנו הבכור של הנשיא עזב את לימודיו והודיע על כוונתו להתגייס למרות שהמלחמה כבר התקרבה אל סיומה. המעשה הזה איים לקבור תחתיו את שארית שפיותה של הגברת הראשונה, שטרגדיה קודמת במשפחה גרמה לה לדיכאון מתמשך.

ספינים ובחישות בלבד במדמנה הפוליטית

אבל לינקולן, לחלוטין לא אטום למתרחש סביבו, החליט קודם על היעד ואחר כך התפנה למשחק הפוליטי. ההפך הגמור מבנימין נתניהו שבמקום להחליט על קווי יסוד לממשלתו הוא משחק באריתמטיקה שתכליתה היחידה היא להגיע לאיזשהו מספר שהוא גדול/שווה ל-61.

כמו שלא היה לליכוד מצע בחירות, גם אחרי הבחירות אין לנתניהו שום תוכנית. יש רק ספינים ובחישות במדמנה הפוליטית. אילו היו לו אידיאלים מהסוג שהפכו את לינקולן למיתוס, אילו הייתה לו תוכנית פעולה לארבע השנים הבאות, אילו היו לו אפילו רק כמה קווים מנחים, כבר הייתה לנתניהו ממשלה. במקום זה הוא קיבל מרד של שותפים פוטנציאלים שכולם שואלים את אותה שאלה: לאן מועדות פניו?

קצת לפני שבוע, לפני ישיבת הממשלה ביום ראשון שעבר, נתניהו שמע משר התחבורה ישראל כ"ץ על הסרט לינקולן והתלהב. אחר כך אילץ את כ"ץ לספר לחברים על הסרט תוך שווידא שלא פספסו את הפואנטה. ממה הוא כל כך התלהב? מהעובדה שאצל הנשיא האמריקני המטרה קידשה את האמצעים. למה הוא התלהב? זה כבר פחות ברור. השבוע האחרון מוכיח שאצל ביבי יש רק אמצעים או תיקים. מטרה – אין (אלא אם כן שרידותו הפוליטית יכולה להיחשב ככזו).

בראיון שנתן השר דן מרידור לערוץ 10 בשבת האחרונה הוא דיבר בין השאר על העניין הזה. קודם מציבים יעדים, אחר כך תופרים את הקואליציה. מרידור גם הצביע על היעד - מכל הבעיות הבוערות צריכים לטפל קודם כל בהסדר עם הפלשתינים. מרגע שסדר העדיפויות נקבע, מלאכת הרכבת הממשלה היא עניין של ימים ספורים.

הראיון עם מרידור לא הספיק לנתניהו. גם לא הסקירה יד שנייה מטעם השר כ"ץ. אולי כדאי לביבי ללכת לסרט של שפילברג. לדניאל דיי לואיס יש כריזמה שופעת והוא גם משכנע מאוד בתפקיד לינקולן.