שתי מסכות הוסרו כאשר חשף השבוע יואב יצחק את החשדות המיוחסים לגדעון סער, ולפיהם שכב עם עובדות שהיו כפופות לו תוך ניצול יחסי מרות. הראשונה והברורה: מעל פניו של סער, שר החינוך שהתפאר תמיד בכך שבזכות בנותיו הצעירות הוא יודע מה דרוש לבתי הספר. השנייה והפחות בולטת: מעל פניה של התקשורת הישראלית.

תראו איזו מהומה מחוללים אמצעי התקשורת בפרשת בן זיגייר, אשר לטענתם "נעלם". למעשה, בני משפחתו ידעו איפה הוא, ממשלת אוסטרליה ידעה איפה הוא, בתי המשפט ידעו איפה הוא, עורכי דינו ידעו איפה הוא. רק התקשורת לא ידעה, ובעיניה זהו חטא נורא של "העלמת אדם במדינה דמוקרטית". והנה, אותה תקשורת עצמה עוצמת את עיניה וממלאת את פיה מים לנוכח החשדות החמורים המיוחסים לשר בכיר – אם מתוך רצון להפיל את בנימין נתניהו בעתיד ואם משיקולים אישיים שאינם ממין העניין (תרתי משמע). בקשה לי לעמיתי: תחליטו אם אתם באמת דוגלים בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, או שזו רק מסכה שאתם חובשים ומסירים בהתאם לאינטרס הנקודתי שלכם ושל המו"לים.

מאחורי ההילולות, התחפושות וההשתכרות של פורים, מסתתר חג שמשמעותו הדתית חשובה ביותר. עד כדי כך חשובה, שחכמינו אמרו שלעתיד לבוא יתבטלו כל החגים – ופורים יישאר על מכונו. עד כדי כך חשובה, שבחסידות אמרו שאת המילים "יום כיפורים" יש לקרוא "יום כְּפורים" – כמו פורים.

פורים הוא החג המבטא את אמונתנו בפעילותו של הקדוש ברוך הוא בתוך מסגרת הטבע. שמו של האלוקים לא נזכר במגילת אסתר אפילו פעם אחת, והמגילה כולה היא לכאורה סיפור של תככים אישיים/פוליטיים/מיניים. אפשר להסביר בצורה רציונלית לגמרי כל אחד מן האירועים המתוארים בה וגם את מסכת האירועים כולה.

ואולם, האדם המאמין, הבוחן את הדברים מעבר לחיצוניותם, רואה בכל שלב ושלב את ידו המכוונת של בורא העולם: החל מסרבנותה התמוהה של ושתי, דרך הבחירה המפתיעה באסתר שאינה מגלה את מוצאה, הַמשך לקנונייתם של בגתן ותרש, הלאה לצירוף המקרים בו מופיע המן בחצר המלך דקות ספורות אחרי שאחשורוש נזכר כיצד מרדכי הציל אותו, וכלה בחזרתו של אחשורוש לבית משתה היין בדיוק כאשר המן נופל על המיטה אשר אסתר עליה. מכאן חשיבותו העצומה של פורים: בכך שהוא מנחיל לנו את האמונה בנוכחותו, השגחתו ופעילותו של הקדוש ברוך הוא בכל רגע ובכל שלב, גם כאשר הדברים אינם נגלים וגם כאשר האירועים נראים לנו הרי אסון, ולא רק כאשר הנס גלוי לעין ולא רק כאשר ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר.

בלי הכללות שיש להן ריח אנטישמי, בלי להפוך את המיעוט לרוב, בלי להתעלם מכך שמרבית החרדים הם אנשים שומרי חוק, נעימי הליכות ורבי חסד. בלי כל אלו יש לומר, כי קיימים חרדים שיראת השמים והאדיקות שלהם הן רק מסווה לקנאות חשוכה שהיא ההיפך מדרכה של היהדות. למשל: כאלו המלבינים ברבים את פניה של נוסעת שהעזה לשבת בקדמת האוטובוס. למשל: כאלו המגייסים עבריינים ובריונים ל"משמרות צניעות". למשל: כאלו המחייבים את נשותיהם להתלבש כאילו שאנחנו באירן ובאפגניסטן גם יחד. למשל: כאלו המתיימרים להיות אברכים ולמעשה מעלימים הכנסות. למשל: כאלו המבצעים עבירות מין וכאלו המחפים עליהם.

שוב: מדובר לפי כל הסימנים במיעוט, אולי אפילו מיעוט זניח, אך ה"חרדים" הללו הם מחללי השם, העבירה החמורה ביותר שעונשה מיתה בידי שמים. את ה"חרדים" הללו חייבת החברה החרדית, זו האמיתית, בלי המרכאות, להוקיע ולהקיא. את המסכה שעל פניהם חייבים לקרוע, כדי להבדיל בין מי שחזותם מזויפת לבין מי שחזותם משקפת בכנות את אמונתם ואורחות חייהם.

בשבועות האחרונים הצבענו מספר פעמים על כך שתביעות ייצוגיות הן לעיתים מסווה לסחטנות, בעיקר מצידם של עורכי דין המגישים אותן. הדבר בולט במיוחד כאשר ניסיונות הסחיטה הללו נכשלים ובתי המשפט זורקים מכל המדרגות את המבקשים ובאי-כוחם. במקרים הללו יש בדיוק שתי אפשרויות: או שעורכי הדין הם בורים ועמי ארצות, או שהם פעלו במזיד בניסיון לסחוט את הנתבעים.

התופעה הזו חמורה מאוד, מכמה סיבות. ראשית, היא גורמת לכך שהתביעות הייצוגיות עלולות להפוך ל"זאב, זאב", כלומר: בתי המשפט כל כך יתרגלו לראות תביעות סחטניות, עד שיתייחסו כך גם לתביעות כנות וראויות. שנית, מדובר בבזבוז זמנו של בית המשפט וביצירת עומס מיותר, ממנו סובל הציבור כולו. שלישית, זוהי התנהגות עבריינית לכל דבר, המתכסה במסכה של דאגה לציבור במסגרת הליך משפטי.

הפתרון טמון בשינוי החוק, כך שבמקרים קיצוניים בהם ברור שמדובר בניסיון סחיטה – יחויבו המבקש ובא-כוחו בתשלום הוצאות ריאליות לצד השני וגם לאוצר המדינה. אפשרות אחרת היא לקבוע, שבאותם מקרים קיצוניים ייפסקו הוצאות בשיעור מסוים מגובה התביעה – למשל: אחוז או פרומיל. אולי זה יגרום לכך שכמה תביעות ראויות לא יוגשו, אבל זה לבטח יגרום לכך שהרבה מאוד תביעות שאינן ראויות לא יוגשו גם הן. אנחנו מצידנו נמשיך להוקיע תביעות כאלו ואת מי שמגישים אותן.

במפגש היבשות בו מצויה ישראל, אנו מתיימרים לטעון שישראל אינה שוכנת באסיה אלא באירופה, בעוד שלעיתים דומה יותר שאנחנו באפריקה. זה נכון במיוחד בספורט, ובמיוחד שבמיוחד – בכדורגל. והנה באה מכבי תל אביב של השנה, ומגלה ניהול אירופי לעילא מאחורי המסכה האסייתית.

אני ממליץ לקרוא את כתבתם של נדב צנציפר ומשה שיינמן במוסף הספורט של ידיעות אחרונות (20.2.13), על הגישה המקצוענית שהביא עימו הצוות הספרדי-הולנדי בראשותם של ג'ורדי קרויף ואוסקר גרסיה. כדאי לשים לב במיוחד למה שאין בה: טרוניות של השחקנים הישראלים. התרגלנו לכך שהכדורגלן הישראלי הממוצע מעדיף לבלות במועדון במקום בחדר הכושר, וכאשר הוא יוצא לאירופה – הוא מתחיל לקטר על העומס האיום ועל הדרישות לחיים ספורטיביים, רחמנא ליצלן. והנה מתברר, שאפשר להנחיל את קני המידה הללו גם בארצנו המזרח-תיכונית, ועם הצלחות כידוע לא מתווכחים.

"אם לא אהיה נשיא, אמשיך לעבוד במרפאה. המראות של ההרג ההמוני כואבים. חלק שוכחים שאני בשר ודם. איני חיית פרא, ואל תשכחו שאני רופא ואני כואב מלראות את המוות והדם". דבריו של בשאר אסד השבוע. כלומר: הדימוי של עריץ הטובח רבבות מבני עמו הוא בעצם מסכה, שמאחוריה מסתתר רופא רך-לבב שכל מעייניו הם להציל חיים. ורק אנחנו, רשעים שכמותנו, מסתכלים על הקנקן במקום על מה שיש בו.