בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
פרשת ויקהל-פקודי: המשכן במהדורה חוזרת - מדוע? ● מה לומדים מאדריכלי המשכן בצלאל ואהליאב? ● ומה פשר ההופעה הסדרתית של השבת? ● וגם: משה הממונה על הקופה הציבורית ● על כל אלה ועוד בפרשתנו
|
המנוחה בשבת - חוצה את כל המגזרים [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
פרשות ויקהל-פקודי, שנקראות השבת, חותמות את ספר שמות ואת מלאכת המשכן, כליו וכוהניו, העומדים במרכז החלק השני של החומש. אולם פרשות אלה נראות מעין מהדורה חוזרת של פרשות תרומה ותצווה העוסקות בנושא זה. השאלה היא, מה פשר חזרה זו בשתי פרשות שלמות, כאשר ידוע שהתורה מצטיינת בשפתה הלקונית והתמציתית, ואין בה אפילו תג מיותר ללא משמעות. האם אי-אפשר היה 'לקפל' את שתי הפרשות בפסוק אחד בלבד "ויעש משה ככל אשר דיבר אליו ה'", בדומה לדפוס המוּכָּר בפרשות אחרות? נראה לי שהתשובה נעוצה בחשיבות המֶסֶר הגלום בפרשות אלה. אם בפרשת אליעזר, עבד אברהם (פרשת חיי שרה), מגוללת התורה בשנית את הקורות אותו, כפי שהוא משחזר בשיחה בבית לבן, במטרה להשיג את האישה המיועדת רבקה ליצחק, על אחת כמה וכמה בפרשת המשכן. בפרשת אליעזר מצביע רש"י על סיבת החזרה, כי "יפה שיחת עבדי אבות מתורתם של בנים". העבד המשרת את רבו, חי בצילו ללא הפסקה, ונאמן לו דבק בדרכי אדונו, המשמש לו מודל של ספר תורה חי בחיי המעשה. באורח חייו ובמידותיו הטובות הוא משקף את מעשי רבו שלמד מהם. הכלל המנחה את התורה הוא כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ביהדות לא התורה הפילוסופית, או התיאוריה חשובה, כמו אצל כל העמים, אלא קיום המצוות בפועל. עיקרון חשוב זה מקבל משנה-תוקף בפרשת המשכן. כפי שהצבעתי בפרשת כי תישא, המשכן מהווה תיקון לחטא העגל. הוא התשובה היהודית האולטימטיבית להתנסות החווייתית השלילית הכרוכה בסגידה לעגל הזהב. במקום הזהב שנתרם לעבודה זרה, הזהב נתרם עתה למשכן למטרות קדושה. כל התכשיטים והבדים שנתרמו למשכן שודרגו למעמד רוחני גבוה. התרבות החומרית קיבלה מימד טהור והפכה לחלק בלתי נפרד מקדושת המשכן. כל העם נטל חלק בהקמת המשכן, אם בתרומה ואם באדריכלות מעשית על-ידי האומנים חכמי הלב. בדומה לשבט זבולון, הנוטל חלק במצוות לימוד התורה של שבט יששכר, בזכות התמיכה הכספית בו, כך גם במשכן. כל העם נוטל חלק במצוות הקמת המשכן, ושכרו לא פחוּת משֶל האומנים שעסקו בבנייתו, בזכות התרומה בו. שחזור תהליך הקמת המשכן בפרשותינו הוא תיאור ההתנסות החווייתית החיובית של העם במצוות המשכן. ההשתתפות האקטיבית בקדושת המצווה לאחר חטא העגל, שנבע מההתבוננות הפסיבית כצופים בלבד בהתגלות ה' הסדרתית בניסי מצרים והים ובמעמד הר סיני, חשובה לאין ערוך מלימוד ההוראות. ערכן של ההוראות בתורה הוא במימושן וקיומן בפועל. התורה נבחנת בחיי המעשה ולא בתיאוריה. כל תרומה וכל עשייה המתוארת במשכן מצווה היא, והשכר הוא בהתאם. כפי שמעידה הפרשה, העם עבר את מבחן ההתבגרות היהודית המעשית בהצלחה רבה, מתוך הזדהות פנימית עמוקה עם המצווה. אין ספק, בכך השלימו ישראל את הפאזל החסר במעמד מתן תורה - ההשתתפות האקטיבית והחווייתית במצוות. את הסטאז' המעשי הם עשו לראשונה במשכן, המשמש גם סמל להכלת השכינה הפרטית על-ידי כל יהודי בקיום התורה. אחדות העם לא פלא שהפרשה נקראת ויקהל, על שם הפסוק הפותח אותה "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". המשכן משקף, כאמור, את אחדות העם סביבו. אך האחדות באה לידי ביטוי גם מבחינה חברתית בשוויון בין כל המעמדות. עובדה היא שלאדריכלי המשכן הראשיים מונו שניים: בצלאל משבט יהודה, הנחשב לאליטה של השבטים ול'היי סוסייטי' של הקהילה, ואהליאב משבט דן הנחשב לנָחוּת שבשבטים ול'אסופִי' של העם. המינוי המשולב לבניית המשכן המקודש הוא אפוא סמל לגישור מעמדי וחברתי בעם. אכן, שמות שניהם נושאים את שם השכינה - בצלאל, ששמו מורכב משתי המילים "בְּצֵל א-ל", ואהליאב, ששמו מורכב מהמילים "באוהל אב" (ה'). הם הצטיינו ברוח הקודש ובכל תחומי האינטליגנציה הרגשית, השכלית, הרוחנית והמעשית "וימלא רוח אלוקים בחוכמה, בתבונה ובדעת ובכל מלאכה". מכאן התואר שלהם החוזר כלייטמוטיב בפרשה "חכמי לב". אחדות העם היא בראש ובראשונה סביב מצוות השבת הפותחת את הפרשה. לכאורה מה עניין שבת למשכן? כמו בפרשה הקודמת המסר הוא, שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת. נהפוך הוא: היא המקור לל"ט אבות מלאכה, האסורים בשבת. השבת - ליכוד חברתי ולאומי ראוי לשים לב להופעה הסדרתית של השבת ברצף, מפאת חשיבותה, החל מפרשת בשלח ועד פרשת ויקהל (פרט לפרשות תרומה ותצווה העוסקות נטו בסוגיית המשכן, כליו וכוהניו). אולם בכל פעם הדגש הוא על היבט שונה, בהתאם להקשר הפרשה. בפרשת בשלח השבת נמנית עם המצוות שניתנו במרה, טרם מתן תורה (רש"י). בפרשת יתרו השבת היא במרכז עשרת הדיברות, זכר ליציאת מצרים המאוזכר בדיבר הראשון כבסיס לכל המצוות מזה, וזכר להפסקת הבריאה הספציפית בשבת מזה. הדגש הוא על שמור מחילול שבת, החל על כל בני הבית ועל זכור - קידוש השבת. ואכן, הדיבר הזה משמש מקור לקידוש של יום השבת, המשמשת גם גורם לליכוד התא המשפחתי. בפרשת משפטים, העוסקת בעיקר בסוגיות חברתיות, מודגש הפן השוויוני. בדומה לשביתת האדמה בשנת שמיטה, המאפשרת לעניים ליהנות מפירות ההפקר שלה, כך בשבת השביתה מעבודה משותפת לעניים ולעשירים כאחד. המנוחה בשבת חוצה את כל המגזרים, ובמיוחד מוזכרים השפחה והגר - ואפילו החי, השור והחמור (בפרט בחברה חקלאית) - שהנטייה היא להעבידם ולהפלותם לרעה. בפרשת כי תישא מודגשת מהות השבת, המשמשת ברית בין ישראל לה'. מֵעֵבֶר לחוזה השבת היא אות ושלט המכריז על יהדותנו. היא מוזכרת כאמור בהקשר למשכן ובהקשר לעונות חקלאיות שאינם דוחים את השבת. המדיטציה של השבת אם בעשרת הדיברות השבת מוזכרת גם כמאחדת את המשפחה, הרי בפרשתנו השבת היא בעלת ייחוד באיחוד לאומי סביב שמירתה. בכל המקומות התורה מצווה על שביתה ממלאכה, ולרוב היא מציינת גם את פן קדושת השבת. המנוחה המוגדרת במונח וינפש, כמו בפרשה הקודמת ובפרשת בראשית - מלשון נפש - דומני מצביעה על בריאת הנשמה היתרה בשבת (ואולי לכך התכוון רש"י, כשציין שהמנוחה הייתה בריאה מיוחדת של השבת, ומשום כך נאמר "ויכל אלוקים מלאכתו אשר עשה ביום השביעי"). הכפילות "שבת שבתון" בפרשתנו משקפת את המנוחה הפיסית והנפשית, בעקבות הנשמה היתרה, וכן מרמזת על איסור חילולה וקידושה גם יחד. הערה נוספת, הראויה לציון, היא הלשון הסבילה "ייעשה" או "תיעשה מלאכה" בשתי הפרשות האחרונות. ייתכן כי הסיבה היא משום שבניית המשכן נעשתה על-ידי אדריכליה. סיבה נוספת שנראית לי היא האיסור ליהנות מחילולי שבת של אחרים, דוגמת צפייה בטלוויזיה הדלוקה בשבת. הרמז לכך בפרשתנו הוא הפסוק "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", כשהכוונה היא כפי שהסברתי כבר לכל יצירת אש, גם בדרך אלקטרונית על-ידי לחיצה על מתג בלבד. אולם מעבר לכך מדובר בהפסד של המנוחה המדיטטיבית וההעצמה האישית המיוחדת בעקבות קדושת השבת. פרשת פקודי פותחת בספירת המלאי של המשכן בעקבות התרומות. משה רבינו מוסר לעם דיווח מלא על ההכנסות וההוצאות הפיננסיות במשכן, עד לפרטים הקטנים ביותר דוגמת ווי העמודים. משה הוא מודל ליושר אישי ולניהול נכון של קופה ציבורית (הירשזון, משה מאחוריך). לתשומת לב הח"כים, השרים, הרשויות ועובדי ציבור החולבים את הקופה. שבת שלום!
|
תאריך:
|
08/03/2013
|
|
|
עודכן:
|
08/03/2013
|
|
ציפי לידר
|
|
הנה בשבוע זה הייתה בלבנו שמחה מרובה בשעה שישבנו שבת אחים גם יחד ביסוד וחידוש הבית מדרש המחודש "שובה ישראל" מיאמי. אחד מן התלמידים חכמים בני הישיבה הקדושה שאל אותנו: כשמשה רבינו עלה לשמיים להוריד את הלוחות הראשונים ושמע מהקב"ה "לך רד כי שיחת עמך", משה רבינו הוריד איתו את לוחות הברית ורק כאשר קרב אל המחנה "וירא את העגל ומחולות", אז "וישלך מידו את הלוחות וישבר אותם". והקשה: מדוע לא השאירם משה רבינו בשמיים או שברם כאשר הקב"ה אמר לו על עשיית העגל, ומדוע צריך להוריד את הלוחות ולשברם בארץ?
|
|
|
במבט אישי, מזווית של מי שאינו נהנה מקשרים עם "מקורות יודעי דבר" הרושם הכללי הוא שבמו"מ המתקיים בשבועות האחרונים להקמת ממשלה חדשה, רב הנסתר על הגלוי. הודעות סותרות מצדדים שונים הפכו לשיגרה וקשה לדעת מי דובר אמת ומי משמיע את מה שהיה רוצה שתהיה האמת. לכן, באופן אישי, הפסקתי לעקוב אחר הדיווחים השונים וההערכות הסותרות; אני מניח שכאשר תקום ממשלה, אדע על כך כמו כולם ודי לי בכך. כזכור, הבחירות התקיימו ביום ג' בתאריך 22.1.13, תאריך חסר משמעות ליהודי. אבל באותו יום, הלוח העברי הורה על תאריך משמעותי מאוד, היום האחד עשר (יא) בחודש האחד עשר (שבט). וגם, פרשת השבוע הייתה "בשלח", סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף. ומכיוון שתהליך המו"מ להקמת ממשלה מתמשך אל תוך הזמן שבין פורים לפסח, חשבתי כי מן הראוי שנתבונן מעט במה שקורה אצלנו, מהזווית הזאת.
|
|
|
להנפקה ולבחירות יש מכנה אחד משותף מרכזי - הן "סחורה" שאנו רוצים למכור, ולכן אנו חייבים לשווק אותה עם כל כלי השיווק המקובלים בשוק, וזאת במטרה לקבל עבורה את המחיר הכי טוב, והכל בכפוף לחוק.
|
|
|
כבר בימי הבחירות שמתי לב לדאגתה הגדולה של שלי יחימוביץ' לעם ישראל. כל נאום שלה נפתח איפשהו במילה נתניהו. נתניהו שהורס לנו את החיים, את הכלכלה, את הביטחון, את הטוב, את הכל בעצם. והיא, שלי הטובה, החכמה, הצדיקה והכל כך רגישה, תציל אותנו ממנו.
|
|
|
בבית היהודי שלי לא מניחים תפילין. מניחים תפילה. לא מתפללים. מייחלים. לא שומרים שבת. מכבדים אותה.
|
|
|
|