דברי אלה נכתבים ללא קשר לצערי על מות השופט עדי אז"ר ז"ל, שאומנם לא הייתי ידידו הקרוב אך הערכתי מאוד את תכונותיו הטובות כשופט וכאדם. מאחר שהיה שופט הגון, איש ישר-לב ומשפטן מזהיר, אני משוכנע כי הוא-עצמו היה מצטרף לדברים הכתובים כאן. אדגיש כי אין לי מאומה עם הנאשמים.
בג"צ, בצו ביניים שיעמוד בתוקפו עד תום הדיון בפניו בעתירתה של אלמנת השופט, אסר על הפרקליטות למסור לסניגורי הנאשמים את החומר שנאסף בחקירת הרצח, כאשר נחקרו חייו האישיים של השופט. האלמנה, בצדק רב, דורשת שלא למסור לפרקליטי הנאשמים חומר זה, שלטענתה אינו אלא רכילות לא-רלוונטית, שברור כי תגיע במהרה אל התקשורת ותפגע בפרטיות המשפחה ואולי גם בכבודו של השופט המנוח.
ואולם, צודקים באותה מידה הסניגורים, הטוענים כי איסור כזה יפגע בזכויות הנאשמים. כאשר הנאשם מסרב להודות בעבירה שבה הוא מואשם, וזוהי זכותו על-פי החוק, תפקיד הסניגור הוא לעמוד בהקפדה ובתוקף על משמר זכויותיו. הסניגור רשאי ואף חייב לבדוק את האפשרות שגרסת התביעה היא תוצאת קנוניה, קשר להפליל ובידוי ראיות, למרות שבציבור נוצר הרושם שהכל כבר "תפור" ומוגמר ויש רק להכין את עץ התליה. הסניגורים במשפט זה טוענים שגרסת התביעה, בדבר ארגון הרצח לצורך סחיטה, אינה סבירה, וכי עד המדינה מספר סיפור בדים (כבר ראינו עדי מדינה כאלה למכביר). במקרה כזה זכאים הסניגורים לנסות ולהוכיח כי מניעי הרצח היו אחרים מאלה המוצגים על-ידי התביעה, והם צודקים בטענתם - שייתכן כי היא נטענת בתום-לב ובשכנוע פנימי עמוק, אך היא צודקת גם אם המניע להעלאתה הוא רק הרצון למלט את הנאשמים ממשפט - כי זכותם ואף חובתם לברר האם האמת חבויה למרות הכל בפרטי החקירה המוסתרים מהם. אם הסניגורים לא יעמדו על דרישתם זו, הם ימעלו בתפקידם.
כל הסבורים כי טענת הסניגורים היא חוצפה וכי יש להשליך לכלא את הנאשמים, שלכאורה אין ספק באשמתם, אינם מבינים מהו משפט פלילי ומהו תפקידו של הסניגור, שקשה להגזים בחשיבותו. מדינה שבה זכויות הנאשם במשפט פלילי אינן נשמרות בהקפדה רבה, הופכת חיש-מהר למדינת עריצות שבה חופש האדם תלוי על בלימה. ככל הציבור, כן גם אני קראתי ושמעתי בתקשורת את הסיפורים המזעזעים על החשדות המיוחסים לנאשמים ברצח השופט, וגם אני כמעט שוכנעתי כי העניין סגור הרמטית וכי אין ספק באשמת החשודים. ואולם זו בדיוק היתה התחושה גם בפרשיות שבהן הורשעו נאשמים ונדונו למאסר ממושך, ולבסוף התבררו כפרשיות-זוועה של בידוי ראיות ומזימה של אנשי משטרה, שב"כ, עבריינים ונוכלים או גורמים אחרים (פרשת קו 300, פרשת עיזאת נאפסו, פרשת כנופיית מע"צ ועוד). למודי ניסיון שבינינו יודעים כי יתכן שגרסת התביעה היא האמת הצרופה, אך יתכן גם כי המשטרה מיהרה לחגוג את נצחונה, ללא בדיקה נוספת וראויה, וכי סניגור חקרני ויעיל יגלה צפונות חשובות בחומר החקירה המוסתר כעת מפניו.
אין, ואסור שיהיה, תחליף להגנת הנאשם על-ידי סניגור מיומן, חרוץ, אמיץ-לב וספקן עד שורשי שערו, שאינו חוסך מאמצים לדעת את כל המידע והמסוגל בחקירת שתי-וערב טובה להוציא את האמת ולגלות את השקר שבפי העדים. סניגור כזה יכול לא רק להציל את לקוחו מהרשעת-שווא, שבעטיה יושלך אפילו למאסר עולם על לא עוול בכפו, אלא גם להציל את המדינה ואת החברה ממעשים של עוול ועושק משפטי.
ואם לא תימצא הדרך הנאותה להביא לידיעת הסניגורים את ממצאי החקירה גם בענייניו של השופט המנוח, לא יהיה זה אלא מקרה נוסף שבו התביעה נאלצה לוותר על העמדת נאשם לדין, כדי שלא לחשוף סודות בטחוניים, סודות מודיעיניים משטרתיים, זהותו של סוכן סמוי או שיטות חקירה. ככל שהדבר מזעזע ומקומם, לנוכח הרצח המזוויע, במאזן שבין הרצון למצות את הדין עם הנאשמים ובין השאיפה - וגם הצורך החוקתי - לשמור על זכויותיהם במשפט, יד הזכויות הללו על העליונה.
