פרשת "אֱמוֹר" אומרת לא לנָכֶה

מצער, שפרשה המובילה אותנו לפסגות מוסריות ולעולם נעלה של ערכים חברתיים, אותה פרשה חובקת בחובה שלל פסוקים, שקשה למקם אותם בסולם הערכים המוסרי, עליו חייבת להיות מושתתת כל חברה.

פרשת "אמור" מפגישה אותנו עם שלל ביטויי מחויבות של כל אחד ואחד מאיתנו לפתיחות סוציאלית ולצדק חברתי. התביעה התקיפה מאיתנו להשתית בחברה הישראלית דפוסים חברתיים של ערבות הדדית מחממת את הלב. לכן כואב שבצד חוקים של צדק ושוויון אנו נתקלים בחוקים, שקשה לי להסבירם במציאות חיינו כיום.

באותה פרשה עומדת תביעה תקיפה ובלתי מתפשרת של קבלת המחויבות של החברה כלפי העני והגר החיים בתוכה (ויקרא כ"ג 22) לצד תביעה פוגענית לפסילת כוהן מתפקידו בקודש אם נמצא בו מום גופני (שם כ"א 15-23). כואבת הפסילה הגורפת של האיש בעל המום הגופני גם לשהות במקום הקדוש, מקום שעבורו הוא משכן לחוויות רליגיוזיות בעלות משמעות רבה.

אודה, שקשה לי לגשר בין שני הקטבים. קוטב אחד בפרשה מעלה אותי לעבר פסגות מוסריות ערכיות - "וּבְקָצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְּכַלֶּה פְּאת שַׁדְךָ בְּקָצְרְךָ , וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְּלַקֵּט - לָעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזוֹב אוֹתָם".

הקוטב האחר מוריד אותי לבירא עמיקתא. מול האמירה המוסרית המזדקרת בקוטב אחד הרי בקוטב השני אני נפגש עם אמירה מאוד מקוממת. רבים מאיתנו נפגשים עם אנשים לא מעטים, שהטבע התאכזר כלפיהם. הם באו לאוויר העולם עם מום גופני אבל עם עוצמות מוסריות נעלות. הם לא בחרו בנכות. הנכות בחרה בהם. לכן מוטל עלינו כקולקטיב אנושי לסעוד אותם, והסעד הוא לא תמיד צריך להיות כלכלי, אלא מתן כבוד.

קשה לי לקבל את הפסילה הגורפת של פרשת "אמור" האוסרת מתן רשות כניסה לנכה אל המקום הקדוש. וגם חל עליו איסור חמור לשרת בקדושה בבית המקדש או לבוא אליו: "כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִּסֵּחַ, אוֹ אִישׂ אֲשֶׁר יֵשׁ בּוֹ שֶׁבֶר רֶגֶל אוֹ שֶׁבֶר יַד, אוֹ גִּבֵּן אוֹ דַּק לֹא יָבוֹא אֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ, כִּי מוּם בּוֹ, וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי...".

קשה לי לקבל את הפרשנות המצדיקה את האיסור, כמו זו של אברבנאל הטוען, שאסור להפקיד את עבודת המקדש בידיו של מי שעלול לגרום לזלזול של הציבור בעבודה זו, ובעקיפין לזילות במעמדו של הקדוש ברוך הוא.

הדרת בעלי מום גופני מהזכות לכהן בקודש מעוררת תהיות ששאלות. לא ניתן להישאר אדיש לנוכח העוול שעושה הפרשה עם בעל מום. לא זאת בלבד שאדם עם מום גופני בא לאוויר העולם עם מנות גדושות של סבל לנוכח הקשיים, שעליו להתמודד איתם במישוריות הקיומית, אנו מדירים אותו גם אם הוא חובק בחובו מטענים אינטלקטואליים ומוסריים, שיכולים לזכותו בתפקיד של מורה הלכה במקום הקדוש.

המבחן לתפקיד אסור שיהיה אם המועמד גִּבֵּן או תַּבְלוּל הופיע בעינו ואולי יש לו שֶׁבֶר ברגלו או בידו. המבחן חייב להיות תחום במישור המוסרי והערכי.

הביטוי "מום בו" או "בו מום" חוזר ונשנה בפרשת "אמור" מספר צורם של פעמים, כאשר הכתוב עוד מפרט שורה של נכויות גופניות, הפוסלות את האדם להתקרב למקום הקדוש . מקוממת הפסילה ומקוממת הפרשנות לפסילה.

כשאני כותב שורות אלו אני רואה לנגד עיני את חבר הכנסת אילן גל און המשרת בקדושה של הרשות המחוקקת. ומי היה נותן והיינו מתברכים ב-120 אילן גל און במערכת הקדושה של בית המחוקקים שלנו.