מדינה אחת לשלושה עמים

שתי מדינות לשני עמים? הצחקתם. השלב הזה בתהליך התערותנו בתהליכים המזרח-תיכוניים, שמובילים להתפוררותן של מדינות לשבטים ולכיתות, כבר מאחורינו. למרבה הצער, אנחנו כבר בדרך למצב של מדינה אחת לשלושה ואולי ארבעה עמים (לא כולל ערבים, שהם בבחינת אופרה אחרת לענייננו). כל השבטים היהודים הללו, למרבה הצער, מקוטבים זה לזה, מתעבים זה את זה, בזים ל'אחר'.

עדיין לא נלמד הלקח מהאירוע הנורא שהתרחש לפני 1,877 שנה, שעליו אנו מתאבלים ממש בימי הספירה הללו: חורבן ממלכת יהודה (בשנת 136 לספירה), שהייתה היישות היהודית העצמאית האחרונה של עם ישראל במולדתו, שנקראה מאז בפי העמים פלשתינה, עד לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל בתש"ח; ומותם המסתורי באותה עת בדיוק של 12 אלף זוגי תלמידיו של רבי עקיבא. והכל "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" [יבמות ס"ב].

מסתבר שמאז לא השתנה כמעט דבר. שום כבוד הדדי. אפס סובלנות. מדינת ישראל מקוטבת היום בין שלוש קבוצות יהודיות, נפרדות זו מזו ומנוכרות עד כדי איבה: העם הישראלי הנורמטיבי; החוגים החרדים (שמקוטבים להחריד בינם לבין עצמם: חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים, חצרות כאלה וראשי ישיבות כאלה, 'מחבלים' ו'שונאים' [בישיבת פוניבז'], סיקריקים מטורפים מול מתונים, ועוד ועוד); והחילוניוּת השמאלנית האנטי והפוסט ציונית.

קו פרשת המים

הישראלי הנורמטיבי ממיין אחרת את רכיבי החברה הישראלית. לדידו מדובר רק בשתי קבוצות: יהודים אוהבי המדינה, מול יהודים עוכרי ישראל. מניפי הדגל הלאומי ביום העצמאות, מול שורפי הדגל. (מתוך טעות רווחת, מקטלגים את כל החרדים בקבוצה זו – ולא היא, מפני שיש ביניהם מכבדי הדגל, ובהם בלטו האדמו"ר מסדיגורא זצ"ל שהניף את הדגל ביום העצמאות מעל בית הכנסת הגדול בתל אביב, ומייסד פוניבז' הרב יוסף כהנמן זצ"ל שהורה להניף את הדגל מעל בניין הישיבה).

למעשה עובר קו פרשת המים בין המחנות, בסוגיית יום העצמאות: אלה חוגגים את נס ייסוד המדינה העברית הראשונה מאז חורבן ממלכת יהודה לפני 1,812 שנה (כל אחד בדרכו: יש שמציינים בתפילה חגיגית ויש שממנגלים בהידור), ואלה עסוקים בביזוי יום העצמאות וימי הזיכרון הלאומיים – יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הבעיה היא, שלחבורה הלא קדושה של מבזי יום העצמאות ונגזרותיו, מצטרפת חבורה נוספת של יהודים שונאי עמם ועצמם - השמאל הקיצוני הפוסט ציוני. הנה אחדות ישראל מסוג חדש, של מתעבי המדינה הציונית: אלה בחרדיותם, ואלה בשמאלניותם. אלה ברכב ואלה בסוסים. ואנחנו בשם ה' אלוקינו נזכיר.

פעם זה לא היה ככה. בשנות החמישים והשישים היו אלה רק קומץ קנאים מטורפים מנטורי קרתא, שהפכו את יום העצמאות ליום של שק ואפר. כיום תופסים רבים טרמפ על הילולת השנאה. אתה פוגש אברכים שטופי שנאה עזה כלפי המדינה, אף שהם עצמם גדלו בבתים מתונים עד אוהדים מבחינת היחס למדינה. מה מקור הרגרסיה הזו? נראה ששטיפת המוח של העסקונה החרדית המיליטנטית והתקשורת העצבנית החרדית, ששנאת ישראל אומנותם.

לא נחגג שום חג

אם כי, חובה לומר, שגם היום ישנם חרדים הבוחלים בביטויי הבוז כלפי המדינה, ואפילו יודעים להוקיר את סגולותיה. שהרי, ככלות הכל, בזכותה התקבצו כאן 6 מיליון יהודים – מספר שיא שכמותו לא היה מאז ומעולם בתולדות הארץ; ושבחסותה חיים כאן למעלה מ-100,000 לומדי תורה – גם זה מספר שיא בתולדותינו, ועוד. נכון שגם הם לא יניפו דגל ביום העצמאות, ולא יאמרו הלל, אבל יימנעו מלרמוס את רגשות הזולת. הם עוצרים לדקת דומייה בהישמע צפירת ההתייחדות עם הנספים על קידוש השם. הם עוקבים מדי יום בערנות אחר התנהלות המדינה ומוסדותיה, שמחים בהישגיה וכואבים את כישלונותיה.

אבל מספרם של השפויים הולך ופוחת. התשקורת החרדית הממסדית, שרואה תפקידה לחנך את קוראיה, מטיפה להתבדלות מירבית. מונחים כמו 'מדינת ישראל', צה"ל ו'יום העצמאות', לא יכירם מקומם ב'יתד נאמן' ובמתחרהו 'הפלס'. גליונות ערב יום העצמאות של עיתונים אלה, לא גילו לקוראיהם שבאותו בוקר מתייחד עם ישראל עם חללי מערכות ישראל ולמחרת יחגוג עם ישראל מלאת 65 שנה למדינה. "אין צורך להכביר במלות הסבר", הסביר היתד, "מדוע אין אנו שותפים לחגיגות הרעשניות הללו, שנועדו לחפות על הצורך בחשבון נפש נוקב וכואב, להיכן הובילה הציונות את המוני בית ישראל".

גם למחרת יום העצמאות, לא הופיע שום איזכור בעניין זה. לא נחגג שום חג. כך שקוראיהם התמימים לא אמורים כלל לדעת שביומיים האחרונים צוינו כאן יום הזיכרון ויום העצמאות. זהו, מסתבר, החזון החרדי החדש. נתק מוחלט. חרם טוטאלי. והם, העסקנים והתשקורת החרדיים, עוד מעזים להזיל דמעות תנין על 'החרמת החרדים'. הקוזקים הנגזלים, שאצלם ההחרמה לחם חוק, מתאוננים פתאום כנגד החרמה. מסכנים שכמותם.

שיח 'הם' ו'אנחנו'

ומסתבר שזה מידבק. היחס המתנכר והעוין, אינו רק נחלתם של אלה שהביאו עימם מאירופה האנטישמית את מורשת המשטמה כלפי הציונות. גם הציבור הספרדי, שדווקא גדל על ברכי אהבת כל אשר בשם ישראל ייקרא, נסחף אחר הקיצוניות האשכנזית, ומדבר גם הוא במונחים של 'הם' ו'אנחנו'. פעם עוד אמרו בבתי הכנסת הספרדיים תפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל. היום מסתפקים במי שבירך, ויש כאלה שמחקו גם מסורת זו. גם אצלם המדינה בגדר "לא שַיֶיך".

קחו את סניגורם של החרדים האשכנזים, אריה דרעי, שיצא להגן על החרדים שמינגלו עצמם לדעת במין דווקאיזם קנטרני, בליל יום הזיכרון לשואה, בבחינת 'נא בעין' של 'הצייוֹיִינים': "יום השואה לא מחייב אותנו כיהודים חרדים... אני, באופן אישי, לא רואה קדושה וייחוד ביום הזה... באה המדינה, הרשות החילונית, וקבעה שדווקא בחודש ניסן – שאנחנו יודעים שלא מספידים במהלכו ושיש בנוגע אליו כללים מיוחדים בהלכה – יהיה יום השואה... אף אחד לא ילמד אותנו מה זו שואה. יום השואה ש'הם' החליטו להכריז עליו בגלל גטו ורשה לא מחייב אותנו כיהודים חרדים". הסיקריקים ההזויים לא היו מתנסחים טוב יותר. 'הרב' דרעי לא שמע מעודו, שבימי הספירה, כולל ניסן, נוהגת אבלות: רבים אינם מתגלחים, נמנעים משמיעת מוזיקה, ואף אחד לא יעמיד חופה. אז איך זה שעל 24 אלף תלמידיו של רבי עקיבא מותר להתאבל בניסן, ועל 6 מיליון אחינו ואחיותינו קדושי השואה, אסור בניסן? נו, באמת, רֶבּ אריה.

אל השיח הזה של 'הם' ו'אנחנו', המבטא את עומק התהום, מצטרף, כמה לא מפתיע, השמאל הקיצוני ושופרו עיתון הארץ, שמשתדל בכל כוחו להשבית את שמחת יום העצמאות. ההידרדרות של העיתון הפוסט ציוני, שחותר להפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה ומסתנניה ופלשתיניאיה, הגיעה לשיאה בגליון ערב יום העצמאות. דווקא אז התאים להם לצייר הכל בשחור. רק שחור. הם כתבו בגליון החג על "מנטליות הקסרקטין והאינרציה הביטחוניסטית", וביכו את מצבם של "שרידי הנכבה", ומחו על הטלת סגר בשטחים דווקא ביום העצמאות, ועודדו שוב את מיידי האבנים בטענה המוזרה ש"את האבן זורקת היד החלשה". לבלרית אחת הציעה הנהגת צפירה ביום הנכבה, בדומה לצפירת יום השואה, כדי לאזן את "האופן האגוצנטרי שבו מציינים כאן את יום השואה", ולהתייחד עם זכרם של "אזרחים חפים מפשע, קרבנות של מדיניות גזענית", ואחר מחה כנגד פולחן המדינה, יעני הפאשיזם לא יעבור. בקיצור, דווקא ביום חגה של המדינה, הם רואים רק שחור.

אין ספק שהציבור החרדי בוחל בזיהויו עם הגרועים שבעוכרי ישראל מהשמאל. אבל זה מה שקורה. אלה ואלה הולכים בדרכו של העוף המקראי הטמא ושמו ראה, אשר לפי חז"ל "עומד בבבל ורואה [רק] נבלה בארץ ישראל" [חולין ס"ג]. רק נבלות הם רואים...