בתקופה האחרונה מרבים לדבר על חוסר היכולת לממש פתרון שתי המדינות לשני העמים (נושא בעייתי בעצמו) ונוכח זאת (עיין הערך אי ההפיכות ע"ש מירון בנבניישתי) מועלה רעיון המדינה האחת בלבוש המדינה הדמוקרטית שתהיה בארץ ישראל או בפלשתין ( תלוי בדוברים).
בעקרו שיח זה היה שיח חוגי השמאל הרדיקלי וככזה הינו השיח של קבוצת יפו למען מדינה דמוקרטית אחת. בהודעה על קיומה מוגדר היעד כמוביל ל"מען הפתרון של הקמת מדינה דמוקרטית אחת בפלשתין ההיסטורית, בין נהר הירדן והים התיכון".
כבר מהצבעה עד יעד זה עולה השאלה: מתי הייתה "פלשתין היסטורית"? מהם גבולותיה? הרי בתקופה העותומאנית הייתה חלוקה למחוזות ולחבלים ולא הייתה באזור יחידה פוליטית. מה שנקראה פלשתין הייתה שייכת למחוזות נפרדים שכללו עוד שטחים , ולמעשה המונח פלשתין נכתב באנגלית PALASTINE ובקשר המנדט הבריטי הוסיף השלטון הבריטי (לפי דרישת בני הישוב העברי) את המונח "א"י" למונח זה, כלומר ארץ ישראל.
בין הירדן לים תיכון נקבע שטח המנדט (של פלסטינה) לאחר קריעת עבר הירדן המזרחי בשנת 1922, אבל שיח מנדטורי זה, אינו עולה מדרך ההצגה של הקבוצה היפואית, הבודה היסטויוגרפיה לשירות תפיסותיה. אין זה כמובן בגדר חריג, כך עושים כל הלאומים, ממציאים לאום ומשליכים אותה אחורה כמה שיותר רחוק.
כדי לתת נפח לזכויות ההיסטוריות מחד, וליצור הנגדה של ילידים מול קולוניאליסטים מצוין ש"רוב בני העם הערבי הפלשתיני- התושבים הילידים של הארץ - גורשו מבתיהם ב-1948 ...מיליוני פליטים מצפים עד היום לחזרתם. מי שנשאר במולדתו סובל מכיבוש, מגזענות ודיכוי".
במסגרת המאמר לא אתייחס להיסטויוגרפיה של מלחמת 1948, כשבכל מקרה תוצאות המלחמה הינן מוחשיות וניתנות לבדיקה מבחינת הרכוש שאבד, האדמות שהופקעו, וגם מספר הפליטים שנוצרו( בין שברחו או הוברחו). אולם האם ברור מאליו שפליטים חוזרים לארצם? אם נבדוק דוגמאות מרחבי אירופה וגם אסיה: בשום מקרה פליטי מלחמה לא "חוזרים למקומם" אלא נקלטים בארצות שהתיישבו בהן. הדוגמה הידועה היא של הסודטים הגרמנים שגורשו מצ'כסלובקיה ולא הורשו עד היום לחזור לארצם.הפעם הפליטים לא נקלטו מטעמים פוליטיים, למרות סבל הדורות שנגרם להם. שלמה זנד בהרצאתו בכנס של עמותת "אני ישראלי" כינה סוציאליזציית שיבת הפליטים כחינוך קרימינלי מעצם חוסר הסיכוי להתממש.
לכל מדינה יש גם זכות לשמור על צביונה התרבותי הקיים וברור שחזרת מיליוני פלשתינים תשנה את זהותה של ישראל, בין אם היא תהיה ישראלית (מה שהיא עדין איננה) ובין שתהיה יהודית.
לאור זאת ברור שיש לדחות על הסף את חזון המדינה האחת כפי שהוא מוגדר כאן, הנסב על תוכנית "להקמת מדינה דמוקרטית אחת כפתרון צודק ובר קיימה לסבלו של העם הפלשתיני. פתרון זה כולל ומבטיח את שיבת הפליטים והבאת הקץ לכיבוש ולאפרטהייד ולכל צורות הדיכוי הלאומי וההפליה הגזענית. פתרון זה מבטיח סיום אמיתי לסכסוך והשתלבות התושבים היהודים בארץ מתוך שותפות ולא מתוך קונפליקט".
אולם המדינה האחת שתקום, תחפון קבוצות אוכלוסיה שאינן מתאפיינות כלאומים אזרחים המקבלים את האחר, אלא כקבוצות שיש להן עימות היסטורי והן כשלעצמן אינן מתאפיינות בסובלנות ובליברליזם. לא ניתן לקפוץ היסטורית מסכסוך פוליטי של חברה שטרם הפנימה את הדמוקרטיה הליברלית ואת הלאומיות האזרחית , לחברה במדינה אחת. זוהי קפיצה בלתי אפשרית, תודעתית, היסטורית ופוליטית.
מדינת הלאום מכילה יסודות המלכדים אותה כתנאי ליציבותה ולאפשרותה לממש זכויות פוליטיות. אך ללא אתוס משותף, ללא תרבות פוליטית דמוקרטית של אזרחים שווים וסובלניים, לא ניתן לעגן את האומה.
אולם המשך הדברים, דומה שהינו פחות תמים, שהרי כותבי הקבוצה היפואית גורסים ש"רעיון זה היה בבסיס תנועת השחרור הפלשתינית עוד בימי המנדט הבריטי ועם תחייתה בשנות ה= 60 של המאה הקודמת, ונתמך גם ע"י שוחרי שלום מקרב החברה היהודית".
"מדינה דמוקרטית וחילונית "זו הייתה מבחינת אש"פ תפיסה מושגית לאוזני המערב, משום שנתפסה כנורמטיבית כדמוקרטית וליברלית. לעומת זאת באותה עת כלל לא הייתה חברה חילונית אזרחית דמוקרטית בשום מדינה ערבית, וכידוע האיסלאם עדין מהווה אתגר לשוחרי הדמוקרטיזציה במדינות ערב.
מבחינה זו אין זה משולל יסוד לראות בתפיסת אש"פ (או "החזית העממית" המזוהה בעיקר עימה) את המדינה הזו, אלא ככלי ניגוח את ישראל, הגם והיא עצמה (ישראל) מעצם מהותה עדין אינה בגדר מדינת לאום ודמוקרטיה ליברלית.
על חוסר ההיגיון של המדינה האחת ניתן ללמוד מהמאמר של הליגה הסוציאליסטית האינטרנציונלסטית הגורסת ש"זכות השיבה היא גם הדרישה הדמוקרטית שמימושה לא יאפשר בשום אופן את קיומן של שתי מדינות לאום- אחת ערבית פלשתינית ואחת יהודית זו לצד זו"(השיבה- הזכות, עמ' 6).
גדעון לוי שהצטרף באחרונה למצדדי המדינה האחת במאמרו "אם תרצו"(29.4.13) הינו עיתונאי המשקף בעיקר את משמעות הכיבוש מאז 1967 (גם מי שסבור שראוי יהיה שטריטוריות אלו יהיו חלק מישראל, הרי בפועל חל על תושביהם שלטון כיבוש צבאי ואין בשימוש בהגדרה זו אלא להעיד על מצבם המשפטי פוליטי). אולם מאמרו אינו מעמיק מעבר להגדרות, והינו חף מתובנות לאומיות מקובלות.
לוי פותח מאמרו במילים הבאות: "אם תרצו - אין זו אגדה: מדינה צודקת אחת לשני העמים". לכך יש להעיר שבמדינה הדמוקרטית ליברלית צרכים להתקיים זכויות פוליטיות ובכללם שלטון החוק, וצדק הוא היבט של שלטון זה. אולם היכן קיימת בעולם מדינה שהיא מדינה דמוקרטית של שני עמים, ולא עם מיעוטים שונים, אלא של שני עמים?! או אם תרצו שני לאומים? המודל הידוע הוא בלגיה שהיא מדינה פדרטיבית וספק אם כמודל היא יכולה להתממש באזורינו לפחות במציאות ההיסטורית הנוכחית. הרי טרם הגענו למצב אירופאי של לאומיות ודמוקרטיה..
חזונו של לוי הוא ש"מבית תנטרל מדינה שוויונית שכזאת את מרבית האיבות המפעפעות בה. האזרחים הערבים והפלשתינים, שווי הזכויות, יאבדו את יצר החתרנות נגד המדינה שהתנכרה אליהם ונישלה אותם מזכויותיהם.היא תהפוך למדינתם."
לכך יש להעיר ראשית שישראל "הקטנה" עד 1967 לא הייתה מדינה דמוקרטית ליברלית מעצם הממשל הצבאי שהוחל על אזרחיה הערבים עד לשנת 1966 ( ומאז 1967 היא שולטת בשלטון צבאי על טריטוריות כבר 46 שנים).
בטרם דנים בעתידם הפוליטי של תושבי הרשות הפלשתינית ועזה, יש לעמוד על הצורך בדמוקרטיזציה של ישראל כמדינת כלל אזרחיה הישראלים, אחת דתם או מוצאם האתני. במדינה זו ישולבו האזרחים הערבים בכל מוסדות המדינה, כולל הקואליציה והממשלה.
מערכת החינוך תהיה מערכת שתיתן רובד רפובליקאי לכל האזרחים המתחנכים בישראל. ללא סוציאליזציה זו לא ניתן לדבר על מדינה דמוקרטית אחת, ולכן אין ממש בהפיכת השטח שתחת השליטה הישראלית כיום, למדינת כלל אזרחיה, שללא ספק תהיה מדינה מהסוג הבלקני הזכור מאדימותו ( שפיכות דמים).
אם חפצים אנו במדינה צודקת, עלינו לבנות מדינה של לאום אזרחי הפתוח לאחר, מדינה דמוקרטית ליברלית. וכך ראוי להתחיל בניסיון ממשי, שיקדם לכל חזון של אחרית הימים: לבנות גם בקטן. כלפי תושבי הרשות ראוי להיות נדיבים פוליטית וכלכלית. ספק גדול אם יש סיכוי להקמת שתי רפובליקות שתתקשרנה בצורה זו או אחרת בעתיד. דומה שלא ניתן להתעלם ממשבר המנהיגות המדשדש את ישראל כבר שנים רבות. אבל גם זו סוגיה בפני עצמה. במילים אחרות אין בישראל דה גול שיוכל לקבל ולממש החלטות היסטוריות.
נתניהו ממשיך את תפיסת שרון של שליטה ב קנטונים הפלשתינים מנתב את ישראל לנתיב של תקיעות לאומית שלא תאפשר הקמת שתי מדינות לשני העמים לפי תפיסת השמאל, אך מאידך גם לא תנרמל את ישראל כמדינה דמוקרטית מודרנית, בה כל קול שווה קול,כמו גם כמדינת לאום. דומה גם שאין כיום מנהיג מהשמאל היכול לממש את תפיסת השמאל. אין זו רק בעיה ערכית, מדינתית או היסטורית, זו גם בעיה של מנהיגות ומשילות.
נתניהו היה חייב להתפטר דקה אחת לפני הרצי הלוי ורונן בר 
