מה זה "נשמיד אותם"?

שמעון שיפר נשמע מתלהם. "תמיד נהיה שם ונשמיד את כולם; את כל מי שיירד (עליו?)", הבטיח ביחס לגדעון סער בחתונתו. סער עשה קדנציה מצוינת במשרד החינוך, וכעת מתמודד מול אתגרים מורכבים במשרד הפנים. לא בשלו הסער, אלא בשל שיפר. לפעמים רגע מזוקק כזה חושף את ה"אני מאמין" של העיתון שפעם הייתה לו מדינה והיום יש לו נתניהו לשנוא (וחרדים ומתנחלים וימנים ועוד). כך, במשך שנים, עבד העיתון הזה - "השמיד" מי שהתייצב בדרכו, שלא ציית לסדר היום הפוליטי־כלכלי־תרבותי שהכתיב. כך גם היום. נוח להסית נגד "טייקונים", ו"ידיעות" יודע לרכוב על גלי הפופוליזם. אבל גם נוני מוזס הוא טייקון - טייקון תקשורת שידו בכל, אבל לא כל יד מורשית לגעת בקודש. לבד ממהדורת הדפוס ואתר האינטרנט, אנשיו של מוזס משובצים כמעט בכל מקום בתקשורת האלקטרונית. פעמים מדובר בעיתונאי "ידיעות" ממש, פעמים בכותבים קבועים כאמנון אברמוביץ' או כעמנואל רוזן (עד שהתפוצצה הפרשה. אבל אל דאגה, הערוץ מלא פונקציות בכירות מבית "ידיעות"), ופעמים בקשרי "שמור לי ואשמור לך". זה לא מפריע לחברים להטיף לשקיפות ולניקיון כפיים.

גם אם בנימין ושרה נתניהו יטאטאו בעצמם את ביתם, יטוסו בפייפר ויאכלו כריכי טונה, לא יונח להם; היחס אליהם גובל בפתולוגיה. לא יריבות פוליטית, לא אידיאולוגית, אפילו לא סלידה; שנאה מזוקקת. ראו את היחס השקול של התקשורת כלפי הוצאותיו המופרזות של שמעון פרס כנשיא. על מוסד הנשיאות יש מחלוקת עקרונית אם הוא נדרש - ובכל זאת, לא נתקלנו במשהו דומה למאמרי הנאצה וההסתה נגד משפחת נתניהו. הפתולוגיה קשורה לתחושה של הממסד התקשורתי והפוליטי הוותיק ש"גנבו לו את המדינה", שהאחראי לכך הוא נתניהו, כמנהיג הרוב השמרני. לו מצאו בנתניהו שמץ בדל של חשש לעבירה פלילית, הייתה התקשורת יוצאת במחול מנצחים - ידיעות אחרונות ולווייניו היו דואגים "להשמיד" את האיש, כמנהגם הבזוי בקודש.

אבל בניגוד לשלל המנהיגים הפוליטיים ש"ידיעות" חפץ ביקרם, שנתפסו בגניבות ומעילות ושוחד והטרדות מיניות ושלל תכשיטים פליליים, נכזבה תוחלתם אצל נתניהו. היו בטוחים שנוני ונחום ושמעון ורביב ושאר החבר'ה סרקו כל חלקה בעברו (ובהווה) של נתניהו. נעבעך, מצאו מיטה, גלידה, ניקיון, שמלה לא מחמיאה. כלום! לולא הפתולוגיה, הייתה הביקורת הציבורית הקורקטית מביאה לתיקון, כפי שגם הביקורת החולנית תביא לתיקון.

לפעמים אנחנו צועקים לחינם. גם הערה לסדר מספיקה. אבל את מי מעניין התיקון או הביקורת? רוצים דם. מבקריו הארסיים של נתניהו אינם רוצים ממשלה מתוקנת, אלא את ראשו הפוליטי (כך התבטא עמרם מצנע לפני הבחירות ושיקף את הדעה הכללית של המחנה שממנו בא).

ואחרי ככלות הכל, אם ננקה את הארס והשנאה, נישאר עם ביקורת לגיטימית ועם בקשת צניעות, בעיקר בזמנים קשים. חכמינו טבעו את הביטוי "מראית עין". גם אם דברים מסוימים מותרים - מכיוון שהם נראים כאסורים, אסרו לעשותם כדי שהרואים לא יורו היתר לעצמם ויבואו לידי תקלה אמיתית. נתניהו יודע שמקהלת העורבים רודפת אחריו ואחרי רעייתו. הם מחטטים דרך קבע גם בפחי הזבל של בית ראש הממשלה ושל ביתו הפרטי, אולי ימצאו משהו שיתפוס כותרות. חשוב אפוא להיזהר שבעתיים בכל הוצאה של כספי ציבור, בייחוד מול קיצוצים כואבים.

לא הופתעתם מהזלזול המתנשא של העיתון־לאנשים־שהפסיקו־לחשוב בדוח הוועדה שניקתה את ישראל מעלילת הדם של מוחמד א־דורה? זה היה צפוי: מצד אחד תמיכה בעיתונאית שונאת עמה המעודדת (חובה!) את אויבינו להשליך עלינו אבנים, ומנגד דה־לגיטימציה לחקירה המפריכה את אחד הסמלים השקריים הראשיים המזינים את תעשיית המוות נגדנו. וזה בעיתון שהטיף אך לפני ימים מספר "די לשכתוב ההיסטוריה" ובעד לימוד הנכבה. אולי נזמין את שיפר, מה?