פרשת א-דורה וחשיבות הדיפלומטיה הציבורית

פרשת מוחמד א-דורה, הילד הפלשתיני שאביו טוען כי נהרג מאש חיילי צה"ל בנצרים, העלתה שוב לסדר היום הציבורי את משקלה של המדיה, ההסברה בדיפלומטיה הציבורית. העולם כולו סער בשנת 2005 כאשר הטלוויזיה הצרפתית שידרה כתבה בת שלוש דקות שבו נראה אביו של א-דורה ובנו מוחמד מסתתרים מאש שנורתה עליהם. הטלוויזיה דיווחה כי הילד נהרג. האירוע היה על-רקע לפינוי הישובים בסיני, כאשר מאות נערים החלו לתקוף את מוצב צה"ל שהוקם בישוב.

ישראל מיהרה להתנצל והסיפור של הילד ההרוג הפך להיות נרטיב בכל מערכות התעמולה של מדינות ערב וגם בעולם החופשי. החשיפה האחרונה פרי יוזמה של כמה יהודים ופעילים בודדים מעלה ספיקות רבות באשר לאמיתות העובדה כי הילד בכלל נהרג. אולם לכולם ברור כיום שגם אם יוכח שא-דורה חי ובריא באחת ממדינות ערב, הנרטיב על פעילות ישראל בשטחים ימשיך לחיות יומם ולילה.

כיום, בניתוח לאחור, רואים בפרשה זו כאחד מנקודות השיא בכשל הכולל של מדיניות ההסברה הישראלית, נושא כאוב שנדון כמעט מאז קום המדינה. השאלה היותר מטרידה היא האם יש בכלל כעת סיכוי לשכנע מישנו ברברחבי העולם שמדובר בסיפור לא בדוק, בכשל תקשורתי מביש, שבמסגרתו כתב טלוויזיה שישב בירושלים, השתמש בסרט שמגמתי שצילמו פלשתינים ושלח את זה לעורכיו בצרפת מבלי לבדוק ומבלי שהיה שם. שאלה אחרת שנשאלה שם האם פעולות הסברה מיידיות שישראל הייתה צריכה לנקוט, מייד לאחר האירוע יכלו לשנות את המציאות כיום, ולהיאבק באותו סרטון קצר שהועלה לכל האתרים ושודר בכל התחנות.

סיפור הילד א-דורה מופיע בעמודים הראשונים של הספר "מלחמדיה" שכתב ח"כ נחמן שי. הספר מבוסס על עבודת דוקטורט שעשה נחמן שי במסגרת בית הספר לתקשורת של אונבירסיטת בר-אילן, בראשותו של פרופסור איתן גלבוע מומחה בינלאומי לדיפלומטיה ציבורית.

ביום חמישי, (23.5) ערכה האוניברסיטה קבלת פנים חגיגית לח"כ נחמן שי, לרגל הופעת ספרו. באירוע השתתף רוה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שמכיר את נחמן שי עוד מהיותו דובר צה"ל איש תקשורת לשעבר, נשיא אוניברסיטת בר-אילן פרופסור משה קווה וחברי הסגל האקדמי הבכירים. בין המוזמנים שמילאו את אולם הקונצרטים בבר-אילן ניתן היה לראות לצד סטודנטים ובוגרים של בית הספר לתקשורת, אנשי תקשורת דוברים ועיתונאים בכירים שליוו את שי לאורך הקריירה הארוכה שלו. את האירוע פתח פרופסור איתן גלבוע, שהיה המנחה של ח"כ שי, בעבודת הדוקטורט שלו, תיאר את המסע הארוך שעשה שי מרגע ההתחלה על העבודה ועל התחקיר המעמיק שביצע במשך שנים.

מלכודת דבש ושמה מרמרה

האירוע נפתח בפאנל בהנחיית העיתונאית גל גבאי, שעסק בנושא המרכזי שבו דן ספרו של נחמן שי: כוחה ותפקודה של ההסברה הישראלית, כאשר מקרה הבוחן היה הסיפור של מוחמד א-דורה. בפאנל השתתפו מלבד ח"כ שי, הפרשן הצבאי של ידיעות אחרונות, רון בן ישי, הפרופסור איתןן גלבוע. רון בן ישי אמר כי הסיפור של א-דורה הוא דוגמה קלאסית לבעייתיות של ההסברה הישראלית העומדת אל מול דעת קהל עוינת. הוא סיפר כי הוועדה שחקרה בזמנו את פרשת א-דורה ראיינה את כל העולם ואשתו ורק אותו שכחו לזמן. מסתבר שבן ישי היה העיתונאי היחיד שנכח, במקרה, במקום בעת האירוע, בעקבות טרמפ אווירי שתפס עם אחד המפקדים בצה"ל שטס למקום. בן ישי אמר כי במקום הייתה מהומה, היו מאות פלשתינים והיו יריריות מכל עבר. אי-אפשר לדעת בוודאות מי ירה בו, והאם בכלל נהרג.

בן ישי ציין כי המקרה מראה גם את הליקויים בתפקוד התקשורת וחוסר האחריות, מאחר שכל המדיות שפרסמו את זה, הסתמכו על דיווח הכתב הצרפתי שכלל לא היה ב במקום. הוא משוכנע שגם אם יוכח כי א-דורה לא מת, אף כלי תקשורת בעולם לא יתנצל, אבל הדגיש כי יש חשיבות תודעתית לחשוף את האמת. הוא ציין כי את חוסר התפקוד של הרשויות הישראליות שהניחו לפרשה להתגלגל, והזכיר כי הפרשה עלתה מחדש לכותרות בזכות יוזמות פרטיות של אנשים, שהמדינה אפילו לא חשבה לסייע להם.

פרופסור גלבוע אמר כי הדיפלומטיה הציבורית בישראל עברה כמה שלבים מאז פרשת א-דורה, הופקו כמה לקחים אבל לא מספיק לדעת פרופסור גלבוע, קו השבר היה דווקא בפרשת המרמרה. "נפלנו פה למלכודת דבש של דיפלומטיה ציבורית" אמר גלבוע והתוצאות ידועות. לדעתו לא היינו צריכים מראש להכנס למצבים האלו, שכן מרבית העובדות היו ידועות מראש, וגם התגובות אח"כ היו מאוחרות מדי ולא מזיקות. הדוברים בפנל אמרו כי בעולם הדיפלומטיה הציבורית קיים המושג של עוצמה קשה, שמתייחס לכלי נשק ודברים פיסיים, עוצמה רכה, ההסברה והמדיניות, והדבר המאחד אותם, והוא הטרנד החשוב כיום: עוצמה חכמה. לזה צריכים לשאוף כיום בתחום של דיפלומטיה ציבורית.

הסברה אינה תחליף למדיניות

אורח הכבוד כאמור היה ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. הוא חלק שבחים לח"כ שי, וגילה כי הראיון העיתןנאי הראשון שלו בחייו נעשה על-ידי נחמן שי, בעת ששניהם היו סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ונחמן שי היה כתב של עיתון הסטודנטים. מטרת הראיון הייתה התמודדות אולמרט על ראשות אגודת הסטודנטים " הראיון לא עזר לי, אבל מאז אני עוקב אחרי נחמן שי" אמר אולמרט
.
בתחילת דבריו התייחס אולמרט לדילמת ההסברה הישראלית. הוא אמר כי הממשלה לא צריכה להמציא שום דבר חדש ולא להקים שום גוף. זאת משום שביולי 2007, שנה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כחלק מהפקת לקחים קיבלה הממשלה החלטה מאוד מפורטת להקמת מטה הסברה לאומי, עם הגדרות מדויקות, חלוקת תפקידים וכדומה. ההחלטה הזו מופיעה גם בספרו של נחמן שי.

המטה פעל בכמה משברים שהיו באותה תקופה, בעת כהונתו של אולמרט כראש ממשלה. על אחד מהם רמז אולמרט, והוא קשור לפעילות צבאית שנערכה בגבול הצפוני, ומייחסים אותה לישראל. הוא גילה כי תכנון הפעילות ההיא, שילב מדיניות הסברה ותגובה חד-משמעית, שהמכנה המשותף שלה הוא איסור מוחלט להתייחס אליה בכל מה שקשור לישראל. "העובדה שכל שרי הממשלה וכל הגורמים הרשמיים מילאו את הוראות המדיניות הזו, מנעה תגובה חריפה והתלקחות בצפון" אמר אולמרט. מדיניות דומה ננקטה במבצע עופרת יצוקה. כלקח ממלחמת לבנון השניה שם דיווחו כתבים בשידור חי, לאן מתקדם צה"ל ומה הן תוכניותיו. העובדה שלכאורה מנענו דיווחים חופשיים ולא הסתרנו מידע, שיפרה את מעמדנו בהסברה ושום מדינה לא תקפה אותנו על המבצע

בחלק השני של הרצאתו התייחס אולמרט למשקלה של ההסברה במיצוב מעמדה הבינלאומי של ישראל. לדעת אולמרט, שום הסברה, הטובה והיעילה ביותר לא תועיל כאשר המדיניות הרשמית של המדינה, לא מקובלת על חלקים גדולים של העולם הנאור. כל עוד ישראל ממשיכה לדגול במדינה דו לאומית ולא עושה כלום כדי להראות שהיא לא רוצה לשלוט בשטחים, לעולם היא תיתפס ככובש. פרשת א-דורה- היא הדוגמה הבולטת לכף אמר אולמרט, והוא ציין שהיו מקרים רבים שבהם הו עיתונאים בזירה, בעת קרב והדיווחים שלהם היו מעוותים.

אולמרט הדגיש כי הוא אינו מביע דעה פוליטית וכי הוא לא סבור שהעובדה שאין הסכם היום עם הפלשתינים היא בגללנו, אלא בגללם, אבל ברור שהמדיניות שלנו, שלדעת חלקים מהעם היא הנכונה ולדעת אחרים לא, לא תתקבל. ולכן הוא מטיל ספק בכוחה של הסברה ושימוש באמצעים הכי יעילים. עם זאת הוא כמובן לא מזלזל בה, והוא הצטרף לקריאה שכל מנהיג צריך לקרוא את הספר של נחמן שי, אבל לפני כן המדיניאים צריכים לקבוע מדיניות ולעשות מעשים.

אין גוף אחד שמטפל בהסברה

ספרו של נחמן שי הוא הספר הראשון בעברית העוסק בתורת הדיפלומטיה הציבורית החדשה ומקומה בקרב התודעתי בין מדינות לבין ארגוני טרור וגרילה. הספר סוקר את ההתפתחויות השונות בתולדות ההסברה הישראלית. בדברי ההקדמה כותב שי שמאז כינונה התלבטה ישראל ב בסוגיית ארגון שירותי ההסברה שלה. במשך שנים זלזלו מקבלי ההחלטות במקומה של ההסברה, ווהיא גויסה לצרכים פוליטיים פנימיים.

רק האינתיפאדה השניה, בשנים 2000-2006 היוותה את הבמה עליה נבחנות הדיפלומטיה הציבורית. היא מסמלת את שדה הקרב העתידי שיכלול מלבד א כלי מלחמה פיסיים גם כלי הסברה ודיפלומטיה ציבורית, שצריכים להיות חלק מהמדיניות. המסקנה הראשית מספרו של שי היא שמדינת ישראל למרות כל החוויות והאירועים שעברה עדיין לךא מתמודדת כראוי עם הדיפלומטיה הציבורית כפי שצריך להיות שבעיקר הטיפול בנושא זה סבל מביזור, חוסר ריכוזיות ושליטה והעדר תיאום בין הגורמים.