לפני כמה ימים פגשתי באירוע חברתי את אחד מעובדי מפעל השבבים מיקרון. פניו היו נפולות, הוא סיפר לי שהוא מודאג. מיקרון שוכנת בקריית גת סמוך למפעליה היפים של אינטל.
לפני חצי שנה החליטה הנהלת החברה, היושבת במרחק של אלפי ק"מ מקריית גת על העברת הפעילות של המפעל מישראל. נימוקיה עמה. אולי למדה לקח ממסע הייסורים שעברה שכנתה ושותפתה העסקית אינטל שגם היא החליטה לבנות מפעל חדש באירלנד ולא בישראל.
כאשר מיקרון פרסמה את דבר כוונת סגירת המפעל ישראל הייתה בשיאה של מערכת בחירות. ראש הממשלה נתניהו שיגר לדרום במהירות של טיל את שר החקלאות לשעבר. הוא הרגיע את הרוחות, וניסה לדחות את רוע הגזירה. 1800 עובדים מפוטרים בעיצומם של מערכת בחירות קשה זה היה יותר מדי עבור הממשלה. הבחירות הסתיימו. מנהלי מיקרון עמלו קשה כדי למצוא משקיעים שיקנו את המפעל החל מו"מ והחיוך החל לעלות שוב על שפתי העובדים.
אולי בכל זאת הם ימשיכו לעבוד במפעל שהם כל כך אוהבים ומטפחים. אבל, החיים הם מלאי הפתעות. השבוע פורסמו ידיעות, שלא אושרו אבל גם לא הוכחשו לפיהם אינטל, שמכרה בזמנו את המפעל למיקרון, מעוניינת במפעל. אפשרות לא רעה בכלל. אבל עד מהרה התברר כי אינטל מעוניינת בנדל"ן, בתשתיות. 1800 העובדים לא ממש מעניינים, כלומר אף אחד לא עדכן את העובדים שהם חלק מהעסקה.
מובן מאליו שאחרי שהבחירות אף אחד משרי הממשלה או הכנסת קם כדי לבדוק ולסייע. שר הכלכלה בנט אמר שהוא "לומד" את הנושא. השר לפיד אמר שאינו מבין בזה ומקווה ש"אחיו" בנט יפתור את הבעיה. בינתיים מסתובבים 1800 עובדים חסרי אונים ומנסים להמשיך לעבוד בתנאי אי ודאות.
שלשום הם העלו סרט ליו טיוב, שבו מדבר אחד העובדים, אמיר, ומתאר את מצוקתם של העובדים. " כל מה שאנו רוצים זה לעבוד, להביא פרנסה הביתה, לתת לילדים שלנו את מה שצריך, שמנהל הבנק שלנו לא יקרא לנו". בהמשך הוא מספר על התחושה האיומה של לבוא לעבודה באווירת אי ודאות. זה משפיע לא רק על המפעל אלא על כל החיים על המשפחה. הילדים רואים שאבא כבר לא שמח כמו פעם, הם לא ממש מבינים, כי אבא לא רוצה ערב אתן יותר מדי. אבל אבא שלהם נאבק על פרנסתו.
כן, הדובר הוא איש הייטק, הוא לא מיליונר, הוא נציג מעמד הביניים, זה שיאיר לפיד ביקש את הקולות שלהם, הם אלו שנושאים בנטל וגם משלמים את המחיר אם המפעל ייסגר.
וגם
עופר עיני פתאום נעלם. 1800 משפחות שיזרקו לשוק הלא תוסס כעת, לא ממש מטרידות את מנוחתו. האמת היא שאף אחד לא ממש יודע או מבין את ההתנהגות של שתי החברות. יש כאן התנהלות בעלת אופי אמריקני קפטיטליסי מובהק שמייצגיו רואים רק כסף, שווה כסף ותו לא. כל הסיפורים על העצמת עובדים, ההון האנושי היקר, הנעת מצטיינים, נשארים באוויר. זה טוב ליחסי ציבור, להסברים על תוצאות עסקיות טובות וכדומה.
יכול להיות שאין הצדקה לקיומו של מיקרון כמפעל עצמאי. יכול להיות שאינטל לא חיייבת להם באמת כלום, והיא לא הילד הרע בהכרח בסיפור הזה. אבל זו הנקודה שבו צריכה להכנס המדינה לתמונה. במקום להתעסק ברווחים כלואים צריך לעסוק בהגנה על העובדים. החברה היא אומנם רב-לאומית אבל העובדים שלה הם ישראלים, חיים פה, וצריכים להמשיך לחיות פה. אף אחד לא הציע להם ויזה מעבר לים וגם המדינה לא רוצה כל כך בזה.
בדיוק כפי שהמדינה נכנסת לתמונה כאשר מנסים לסגור מפעל טקסטיל בחצור הגלילית או שמרגיזים את הסוורים בנמל אשדוד. העובד של מיקרון אותו פגשתי השבוע, אמר לי כי יועצי תקשורת אומרים להם שיש רק דרך אחת לנסות להציל את המצב: על העובדים לצאת לרחובות ולשרוף צמיגים. רק ככה אולי מישהו שם בירושלים יקום ויתעורר.
היום, אמורים עובדי המפעל להפגין בחיפה ליד אולם שבו אמור להרצות מנכ"ל אינטל שהגיע בחשאי לישראל. הם לא ישרפו צמיגים אבל יבקשו מהציבור קצת תשומת לב, שיתוף ברשת וחיפוש אחרי משקיעים שיהיו מוכנים להשאיר אותם בקריית גת, או בכל מקום אחר בארץ.
