על נשים מאמינות ותקשורת נושכת כלבים

במיטב המסורת העיתונאית בת זמננו, התגייסה גם הגב' דניאלה לונדון-דקל לייצר לנו ולפרסם עוד כתבה על האנשים, יותר נכון - הנשים, "הנושכות בכלבים".

כמו העיסוק האובססיבי של התקשורת בטיפוסים החד-מיניים, אלה הנמשכים, שלא כדרך טבע הרוב המוחץ, לבני מינם, גם כאן נשים הקוראות תיגר על המסורת, על הידוע ועל המקובל, מעוררות את התקשורת לכסות עד למחנק, תופעה אזוטרית, שגם לא מסמלת איזו תופעה רחבת-מימדים המתפתחת לה סמויה מעינינו.

זה לא מפתיע שעיתונאית וציירת חילונית מתפנה מציוריה כדי "לפלות כינים" מפרוותו נושרת השיער של העולם הדתי המתגחך שוב ושוב בעיניים החילוניות.

כחילוני גמור, שאף חב"דניק מצוי לא יצליח, בשום טרמינל מבצעי או אירוע ציבוריים, לגרור אותו להניח תפילין רק לצורך הנחת דעתו של אותו החב"דניק (ואת ירון-לונדון הם גררו, חזיתי במו עיניי...), אני מתכבד להביע לפניכם את דעתי החילונית בעניין הדתי הזה, שעניינו הונח מול עיניי על-ידי אמצעי התקשורת הזה שאוהב ומרבה לעסוק באנשים הנושכים בכלבים...

תשוקת קישוט נשית חריגה

אמונה דתית בהבנתי החילונית, היא עתיקת-יומין ועיקרה: התלות בנשגב ממך (ואצל רבים זה ליתר ביטחון), בשילוב עם הטקסיות והמסורת שנבנו נדבך על נדבך דורות על דורות כדי לשרת את חולשות המאמינים, הזקוקים לקישור, ואת צרכיהם של העוסקים הרבים המתפרנסים מנפלאות הדת.

אשר על כן, מוזרות וזרות בעיניי אותן הנשים המבקשות את נפשן, בערעורם ושבירתם של נדבכי המסורת העבים, וטורחות על מאבק מתוקשר אך חסר סיכוי להיפוך היוצרות.

אתרע מזלן של כלל היהודיות המאמינות, שהדת שלה הן משייכות עצמן, מפלה במוצהר ומובהק בין הגברים ונוהגיהם, לבין הנשים ונוהגיהן. הדת מקשטת את הגברים בכלי קודש מסוג אחד, ומבדילה מהם את הנשים בכלי קודש ופולחן אחרים. לכן תמוהה בעיניי אותה תשוקה נשית חריגה לקשט עצמן בכלי הקודש שנועדו לקישוט גברים.

מה בכלל עניין כלי הקודש לחוזק האמונה, ולמה חיוני להן למעטות, לחזק את אמונתן על-ידי הרגזת הרבות ועל-ידי קימום הרבים?

איפה המקוריות והיצירתיות?

כחילוני גמור ואבוד, אני מעריך ונמשך אל חידושים והמצאות ואל יצירתיות מקורית חדשה. כשאני חוזה בהפגנת המחאה המתריסה הזאת אני חייב לשאול את עצמי ואת המפגינות, מה החדשנות בעשיית שימוש חריג בכלי קודש ישנים? היכן כאן המקוריות והיצירתיות המתבקשת? הייתי מעריך אותן נשים פורצות-דרך, לו יצרו לעצמן כלי קודש חדשים ומקוריים ומבדילים משלהן. כמה נחמדה ולא מרגיזה הייתה הופעתן לתפילה, עטופות בטליתות משי ורודות עם פסים סגולים.

כמה תשומת לב נוספת היו מושכות אליהן, לו התקשטו להן בציציות סגולות או בצבעי הלילך, ומנשקות אותן בדבקות ובתשוקה הנשית. מדוע אינן יכולות לעטות על ראשן תפילין קדושים בקופסא גלילית בצבע כחול אינדיגו, וללפף את ימינן שלא תישכח, ברצועות העור העדין מעגלה אדומה? הן גם יכולות לכרוך את סידורי התפילה שלהן בבדי משי סגולים כהים רקומים בחוטי זהב.

חשבונה, כמה מושך ומרנין את העין והלב זה ייראה? כך מתמזגים באופן יותר נשי עם האמונה הזכה, וכך גם מייתרים את מחלוקות שבירת כבודה של המסורת.

דמיוני מתרונן שאני רואה בעיני רוחי תמונת תפילת מועד המונית ברחבת הכותל, שמצד אחד גוש נטול צבע ונשמה, רק כתמי שחור ולבן, המדבר אל הקיר דיבור עקר ומשמים, ולידו גוש מלא אמונה ונשמות יתרות בערוב גווני הוורוד, הלילך, הכחול-אינדיגו, הסגול-כהה והאדום-פרתי... זאת תהיה ללא ספק התעלות נשמות של ממש.

מדוע, לכל הרוחות, הן משתוקקות לחקות את נוהגי הגברים שהרי אין בהם כל נשמה יתרה? על זה ביקשתי ולא קבלתי פתרונים מהגברת דניאלה לונדון ודקל...