כיצד פרס חוגג 90

כשחיים חפר כתב את הפזמון, "איך הפשפש עלה למעלה", הוא התכוון להביע תחושת גועל מהסגנון הייחודי שאפיין את הפוליטיקאי שמעון פרס שטיפס במעלה הפוליטיקה. לרבין לא היה הכישרון הפזמונאי, אז הוא הגדיר אותו בפשטות: "חתרן בלתי נלאה".

לא הייתי מתמקד בטריקים המלוכלכים של פרס, אילו הביא מזור לתחלואי העם. קרה ההפך. (גם) שמעון פרס אחראי לתוצאות האסון ההיסטורי הקרוי "הסכם אוסלו". זאת אמת! אילו נשא באחריות, ובעיניים דומעות היה מבקש את סליחת משפחות "קורבנות השלום", ניחא. מה שראינו ממנו, העיד על אופי נדיר. אנחנו רואים בטלוויזיה את הלוויות, ובמקביל הוא צורח למיקרופון: אני לא מתנער מאוסלו...

אני חש בוז עמוק לאותם עיתונאים שמתפלשים בעפר רגליו. על מה? זקן בן 90, ועדיין מסניף שררה. במקום ללחוץ עליו ללכת הביתה לשחק עם הנינים - את הנכדים החמיץ - ולהשתטח על קברה של סוניה, ולבקש את סליחתה בגין תשובתו השלילית לתחינותיה - הוא זוכה לתקשורת אוהדת.

השורות האלה נכתבות כמחאה והתרסה כנגד הפסטיבל הדביק ומעורר הגועל שהתקשורת מלעיטה את צרכניה. זה מזכיר לי מדינות שאנחנו נוהגים לבוז להן. במקום לנקר עיניים במסיבות פאר, הרבה יותר פשוט, צנוע וזול להוציא "אצבע משולשת", למשפחות "קורבנות השלום". מול המצלמות. הלכתי לארכיון...

לפניכם שישה סרטונים:

בסרטון הראשון - רוני בר-און ביום הולדת 80, מציע לפרס להחזיר את פרס נובל.

בסרטון השני - אורי דן (ז"ל), במסר דומה.

בסרטון השלישי - מחאה אמנותית נגד פרס שתכליתה: תזכורת לקורבנות השלום.

בסרטון הרביעי - קלינטון מבטיח לפרס: להתראות ביום הולדת 90. ההבטחה קוימה.

בסרטון החמישי - רביב דרוקר ביום הולדת 80 של פרס בטוח שפרס השניא את עצמו... לא אומר אמת...

בסרטון השישי - באותו שידור - יוסי שריד חושב שאת המסיבה של פרס היה צריך לחגוג באי היווני.

(בקרוב: סרטונים נוספים)