כשלו, אבל לא הלכו הביתה

יש לנו נטייה להכליל את כל הפוליטיקאים תחת אותה תפיסת עולם, שכולם כביכול מושחתים ולא לוקחים אחריות, שלמעשה לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל היו מספיק פוליטיקאים שפעלו ביושר, בהגינות, לקחו אחריות על מעשיהם, בעיקר כאשר נכשלו, וכמו במדינות רבות בעולם, זכו רק לעיתים רחוקות להערכה.

היו כאלה, בין הפוליטיקאים, שהראו לנו שיש זן אחר של מנהיגים, וגם אם לעיתים זה לווה בלחץ ציבורי (גם זה עוזר), זה עדיין לא מקהה את תחושת האחריות שלקח על עצמו אותו מנהיג, גם בתקופה שהיינו בעיקר מדינה של מפלגה אחת, וכל השאר יישרו קו, כך התנהגה גולדה ז"ל שהחליטה להתפטר כנושאת באחריות למחדל שבעטיו פרצה מלחמת יום הכיפורים, כך היה גם רבין ז"ל, עת התפטר ממשרת ראש הממשלה בעקבות גילוי חשבון הדולרים (בזמן שזה היה בניגוד לחוק), כך גם בגין ז"ל שהתפטר בעקבות תוצאותיה והתמשכותה של מלחמת לבנון (הראשונה) וכמות ההרוגים; והיו גם דוגמאות פוליטיות, כגון התפטרותו של בנימין נתניהו מהכנסת ביום שבו הפסיד לאהוד ברק, וגם אם באיחור ולאחר לחץ ציבורי התפטרו אולמרט וליברמן בגין הגשת כתבי אישום נגדם.

במצעד לבתי המשפט

בשנים האחרונות אנחנו עדים למצעד של פוליטיקאים, ראש ממשלה ואפילו נשיא, הצועדים לבתי המשפט, חלקם אף מואשמים ונשלחים לכלא - מהלך שלא היו מורגלים לו כאן מאז קום המדינה. זאת התקדמות חיובית שמראה את כוחו של הבוחר הישראלי, את עוצמתה של השיטה הדמוקרטית וחופש הפעולה על מערכת המשפט.

אבל ישנם יוצאים מהכלל, לא רבים, אך הם בולטים כל כך, שדמותם לעיתים משחירה או מאפילה על רבים וטובים, ואלה ממשיכים לשמור על חיבור, בקשר גורדי, לעטיני קבלת ההחלטות והכספים, דורשים לעצמם תפקידים, מבקשים כבוד ושררה, לא בוחלים בהאדרת שמם ועושים זאת לא פעם באמצעות עדת מעריצים עיוורים, מלחכי פנכה, שצובאים על רגליהם משל מדובר בבני אלים או בבעלי דם כחול. מעריצים אלו נלחמים בעוז כנגד כל גילוי של ביקורת, טענה או ערעור על מעמדו של נשוא ההערצה, וחלקם, לא כולם, נמצאים שם, כדי ליהנות מהקרבה לשמנה וסלתה של המדינה, לחבור לבעלי אינטרסים, לגזור לעצמם קופונים דשנים וגם לקדם את עצמם ואת עסקיהם.

הציבור יאמר את דברו

לא הייתה לי כוונה לעורר דיון היסטורי, או לסנגר על נבחרי הציבור, אך פסטיבל נשיא המדינה מוכיח את מה שאמצעי התקשורת לא מצאו סיבה לבקר, שישנם כאלה בין הפוליטיקאים במדינת ישראל ובעלי תפקידים, שלא משנה כמה פעמים כשלו, בין אם בהחלטות פוליטיות הרות אסון, החלטות מדיניות שסיבכו את ישראל או התנהלות בעלת גוון לא ראוי, שלא לומר "כשר אבל מסריח", לא חשבו, אפילו לא לרגע, להניח את המפתחות וללכת הביתה, אלא התעקשו להמשיך להחזיק בתפקידי מפתח, לגרום לעיתים רבות לנזק רב, ולשמש דוגמה לתדמית הגרועה של נבחרי הציבור.

הגיע הזמן שהציבור הישראלי, שהוכיח את עוצמתו ביציאה להפגנה על מעמד הביניים ועל שוויון בנטל, יפגין סולידריות ויראה את הדלת לאותם בעלי תפקידים - שממשיכים ליהנות ממנעמי השררה משל הם אלים או בני אלים ש"תופרים" לעצמם ביוגרפיה התואמת את מעמדם המורם מעם, שהיא נקייה וללא רבב, מעלימה כל בדל של מחדל, ממש כליל השלמות - ויבהיר להם בצורה ברורה, ראויה וחוקית, שעליהם לשאת בעול טעויותיהם ולסיים את תפקידם, גם אם בטרם עת, ולעזוב את הזירה הציבורית לאלתר. זה יהיה שלב חשוב בהתפתחות הבריאה של החברה והפוליטיקה הישראלית.