הניסיונות החוזרים ונשנים להחיות את עיתון
מעריב הם לשווא. שום פרמדיק לא יצליח להפיח בו רוח-חיים. שהרי מדובר במת-מהלך כבר מזמן.
את האמת אין עוד להסתיר: לאחר ארבעה עשורים של פרפור, אין לו כל סיכוי לחזור ולעמוד על רגליו. דינו למיתה כבר נחרץ בגדול. וחוץ מזה מרקיז, סיכוייו להתחרות ב"ישראל היום" וב
ידיעות אחרונות הגדולים בטלים בשישים.
על-אף שגדלתי על ברכי "ידיעות", משך קרוב לארבעה עשורים, אין ליבי שמח לאידו של הזקן הגוסס. היפוכו של דבר: כחבר מערכת ידיעות אחרונות גדלתי, אומנם, על ברכי הטינה והאיבה התהומית ליריב המתחרה, אבל מעולם לא פקפקתי לרגע בחיוניות קיומו, בתרומתו הגדולה ל
חופש הביטוי ולדמוקרטיה הישראלית.
אלא שבהבדל מידיעות אחרונות, הידרדר מעריב מדחי לדחי ובמרוצת הזמן שחלף הוא הפך לעיתון אנכרוניסטי, שהתקשה בהחלט לצעוד עם הזמן. מאמרים מייגעים וכתבות משעממות, כמו גם כותרות מסורבלות, הלאו את קהל-קוראיו הצעירים, שנטשו אותו בהמוניהם. בלית ברירה הוא נותר, באורח זמני, עיתונם של בני גיל הזהב, שעכשיו מאסו בו אף הם.
הודאה בכישלון
גם ברגעיו האחרונים מתחזה, אך לשווא, שלמה בן-צבי, כמשיח גואל. אלא שאף הוא, כמו קודמיו, רק דורך במקום ולא עולה בידיו להשיג את מה שכולם נכשלו בו במרוצת השנים. לאור ניסיון העבר העגום, קשה להניח שהפעם הוא יחולל את ההיפכא מסתברא, והגיע הזמן שיודה בכשל שלו.
בינתיים ליבי לאנשי מעריב שעוד נותרו בו והמשלים את עצמם שעוד יהיה טוב. אחרי ככלות הכל הם מולכים שולל בידי עוד מו"ל שמן, שהכסף הוא זה שמדבר אל ליבו. בכך הוא נבדל ממחוללי מעריב, עזריאל קרליבך ו
שלום רוזנפלד, שהעניקו לעיתון נשמה יתרה עם שאר-רוח שאין לו ושגישתם העיתונאית הדגולה רחוקה מאוד מלדבר אל ליבו. קרוב לוודאי ששני הגדולים, שמשכנם-עפר כבר שנים מרובות, מתהפכים עכשיו באי-מנוחה בקברם, ולו בשל חוסר האונים האומלל של בן-צבי להצלת עיתונם האהוב ממוות כה מר.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
