באחרונה עסקתי פעמיים בדוד המלך, בשני פוסטים בבלוג הזה: האחד על ספרו של
שׂטפן היים והשני פוסט אורח באותו נושא מאת ידידי,
שמעיה קידר, כאשר הדברים נכתבו, כבר ידעתי שאני יוצא למפגש משפחתי באומבריה, איטליה, אבל באותו מועד לא חשבתי על פגישה מחודשת עם דוד המלך, האחד, היחיד והאלמותי - פסל דוד מאת מיכלאנג'לו, המוצג באקדמיה בפירנצה.
ראיתי את תמונת הפסל הזה עשרות פעמים באלבומים, בספרים, בדוא"לים המתרוצצים ברשת ולכאורה שׂבעה העין מראות. הפעם הקודמת, שראיתי את המקור במלוא גדולתו באולם האקדמיה, הייתה לפני 34 שנים. בתי טרחה לבדוק את החשבון.
זכרתי את ההתפעלות שלי כאשר עמדתי למרגלות הפסל הענק והתרגשתי. אני זוכר היטב שיצאנו מאולמות האקדמיה המיוחדים אל כיכר העיר וראינו את ההעתק המדויק של הפסל, שפרנסי העיר הציבו במקום שבו מיכלאנג'לו העמיד אותו ולפני שחטפו אותו אל האולם. לא דמה ההעתק למקור, למרות שהוא העתק מדויק. אולי משום שהיונים נלחמו על פיסת פסל כדי להטיל שם את פרשן. אולי משום שבפסל של מיכלאנג'לו יש קסם שאינני יכול לפענח.
הרהרתי, האמנם, במלאות השנים ואחרי עבור הזמן, עדיין אתפעל? כאשר נכנסנו אל האולם הארוך, רצוף התמונות והפסלים, ראינו מרחוק את הפסל ניצב במלוא הודו בירכתיים, על כַּן, מואר ומביט עלינו מגבוה. לקח זמן והייתי צריך להתקרב, כדי לחזור אל התדהמה. אל הנשימה הנעתקת. הקסם לא פג.
באולם מוצבים פסלים אחדים של מיכלאנג'לו, שטרם הושלמו. כל אחד מהם כמו הכנה לפסל הגדול. העוצמה של יציאת דמות האדם מן האבן והכוח של הפסלים עצמם, עצרו אותי בזה אחר זה לפני שהגעתי אל דוד. יש הרבה אנשים באולם, אבל איש לא מסתיר, איש לא מפריע, ואיש גם לא מדבר. ארבעה כסאות ושני ספסלים ניצבים אל מול הפסל וישבתי על אחד מהם שעה ארוכה. קשה לחדול מן הקסם. זה הפסל עצמו. לא צילום, לא תמונה, לא העתק.
אני רוצה לחזור לשם.
ראיתי שמישהו הדביק פלסטר על עקבו השמאלי של דוד
ובוויקיפדיה מצאתי שפעמיים פגעו ונדלים בפסל: הראשונה הייתה בסביבות 1510, כאשר שברו את ידו השמאלית. הפעם השנייה הייתה ב-1991 כאשר ונדליסט שבר את הבוהן ברגל השמאלית. בווקיפדיה לא מצאתי הסבר לפגימה בעקב.
לקצר את התור
כאשר הגענו, כל המשפחה, אל האקדמיה, היה יום חם ופירנצה הזיעה בשמש הקיץ. עשרות אנשים השתרכו בתור הארוך על פני הסמטאות. הצטרפנו לאחרונים ובידינו כרטיסים שנקנו מראש באינטרנט. מיד התייצבו מולנו שתי נציגות בחולצות צהובות והציעו כרטיסי-קיצור-תור.
הן ביקשו 20 יורו לאדם, כדי להעביר אותנו לאל-תור. הכרטיס המקורי עלה 11 יורו לאדם.
לעמוד בתור הלוהט או לעבור לצל - זאת השאלה.
והפעם - מעשיות, חג לשְמוּץ, בימה, לא קונים וצהלות הבוּרים
איני בעד, אבל יודע שזה יגיע, ורק באשמת בנימין נתניהו ואיתמר בן-גביר
