ראש הממשלה
בנימין נתניהו הוא איש של מלים, הרבה מלים. מלים כתובות, מלים מדוברות, מלים המופרחות לאוויר העולם בכישרון רטורי לא מבוטל. אבל כל מי שקורא בעיון את המלים מבית היוצר של נתניהו, כמו אלה שאותן טרח לפרסם באתר משרד ראש הממשלה תחת הכותרת "מכתב פתוח לאזרחי ישראל לקראת ההצעה לחידוש התהליך המדיני" - צפוי להפתעה. מתוך הכתוב עולה בבירור, כי למרות ההצהרות על "פעמי השלום" כוונת נתניהו האמתית איננה להגיע להסדר של קבע עם נציגי הרשות הפלשתינית אלא רק "לבדוק" אם ניתן להגיע להסכם. ואלה המלים המכובדות שכתב ראש הממשלה באיגרתו: "אני מאמין שחשוב שמדינת ישראל תיכנס לתהליך מדיני שיימשך לפחות תשעה חודשים במטרה לבדוק האם ניתן להגיע בזמן זה להסכם עם הפלשתינים. בתשעת החודשים הקרובים נבחן אם יש מולנו גורם פלשתיני הרוצה כמונו בסיום אמתי של הסכסוך". בקיצור ולעניין אפשר לומר: יצא המרצע מן השק של נתניהו.
זו האמת של נתניהו, כי כך הוא פירט אותה בהודעה רשמית מטעמו. "לבדוק", "לבחון". אלה המלים הפורמליות. אך כאן, מבין השיטין של האיגרת, צצה עובדה מביכה משהו. נתניהו מבטיח בכתובים כי "אם נצליח להשיג הסדר שלום כזה אביא אותו למשאל עם". "הסדר שלום כזה?" - על איזה "כזה" הוא מדבר? מנין צץ פתאום באיגרתו של ראש הממשלה ה"שלום" הזה שקשה מאוד להאמין שניתן להגיע אליו במסגרת הזמן המוגבלת של תשעת החודשים? לראש הממשלה פתרונים.
במשאל עם, אם אכן יתקיים על-פי חוק יסוד חדש שיחוקק בכנסת, לא תוצג שאלה על "הסכם שלום", כי הסכם כזה לא יושג, גם אם תשחרר ישראל 104 רוצחים פלשתינים. למה לא? כיוון שסוגיית הליבה של הסכסוך הישראלי-פלשתיני - התביעה הפלשתינית למימוש "זכות השיבה" - לעולם לא תוכל להיות מקובלת על ישראל. שהרי אין מחלוקת על כך שאם יחזרו לתחומי הקו הירוק כל הפליטים שנעקרו מבתיהם ב-1948 ועודם חיים כיום, כולל יורשיהם, צאצאיהם ובני צאצאיהם - מדינת ישראל תחדל להתקיים.
מה אם כך הסיבה שנתניהו החליט על המהלך המתוקשר של חידוש המו"מ? כיוון שראש הממשלה הוא אדם רציונאלי ופוליטיקאי מנוסה, יש כנראה סיבה אחרת לתחיית המתים התקשורתית של המו"מ. מה בדיוק הסיבה הנסתרת הזו - את זאת אולי נלמד לדעת בעתיד. כרגע אפשר רק להעריך. על בסיס הערכה כזו ניתן להניח, במידה רבה של סבירות, כי במקרה הנדון אין אנו עוסקים בחידוש המו"מ אלא במשחק פוקר פלשתיני-ישראלי מול יריב רב עוצמה - ארה"ב. וההימור במשחק הזה פשוט: בסופו של מסע "בדיקה", מי יהיה זה שעליו תטיל ארה"ב את אשמת הכישלון. מן הטעם הזה קל מאוד להגיע אל המסקנה הסופית: לא יתקיים כל מו"מ תכליתי, לא ייחתם הסכם שלום, ירושלים לא תחולק, התנחלויות לא יפונו, וכמובן לא תמומש כל תביעה ל"זכות שיבה".
