לא רק הבושם מסריח

קשה, ואפילו בלתי-אפשרי, להטיל דופי בכישוריו המקצועיים של פרופ' יעקב פרנקל, כלכלן בעל שם עולמי, שהיה מיועד לחזור לכהונת נגיד בנק ישראל. הדברים אמורים באיש-אשכולות, שהוכיח עצמו מעל ומעבר בעולם הרחב. הקוריקולום הרבגוני שלו מדבר בעד עצמו לא רק כנגיד לשעבר, אלא גם במומחה מן השורה הראשונה בשוק ההון הבינלאומי.

ועל-אף ה"רזומה" המרשים, לא היה פרופ' פרנקל ראוי לחזור ולהתמנות לנגיד, ולו בשל הפקפוק הגדול בקוד האתי הנדרש מאדם שכזה במשרתו. הוא הרי כבר קיבל על הראש ממבקר המדינה הקודם בשל כספים רבים שנטל מהמדינה שלא על-פי הנהלים הדרושים. הוא גם אירגן לעצמו סכומים נכבדים על פדיון ימי מחלה וחופשה, שעל דעת היועץ המשפטי של הבנק לא הגיעו לו. ואם לא די בכל אלה, הרי שהוא גם הצליח ליטול לעצמו, לכאורה, כסף לא-מבוטל על הוצאות-אירוח וצבירת זכויות אקדמיות. אפילו הבושם ב"דיוטי פרי", שנטל לכאורה מבלי לשלם, מדיף ריח מסריח מדי, באשר עד עצם היום לא הצליח פרופ' פרנקל להוכיח את חפותו בעניין ולטהר את שמו כראוי.

בור כרה

במקום להסביר את מה שעשה, מעדיף פרופ' פרנקל למלא את פיו מים, בתירוץ המוזר שעכשיו הוא, בעצם, "אדם חופשי", שאינו חייב לתת דין-חשבון לציבור. לעומת זאת, הרי שאת התקשורת, המבקשת לשמש לו לפה, הוא מאשים שהיא זו שטמנה לו את הפח שנפל בו.

אלא שאין לכחד עוד: בריחתו של פרופ' פרנקל מגילוי האמת המרה היא זו שהכשילה אותו; ואם נמצא מישהו שאכן דאג להעלות אותו על המוקד ולשים לו רגל - הרי זהו הוא בעצמו.

עם כל הצער על מה שאירע - טוב עשה פרופ' פרנקל כאשר הדיר את עצמו מן התפקיד הרגיש, עוד בטרם פורסמו מסקנותיה של ועדת-טירקל, שהרי, מן הסתם, זוהי בהחלט הקדמת רפואה למכה אפשרית עתידית. מעבר לכך סביר להניח שפרופ' פרנקל לא ייוותר מחוסר-עבודה; שהרי עם כישרון כמו שלו - הוא בוודאי עוד יגיע רחוק.