אחת הטענות המרכזיות של ההגנה בכלל ושל אהוד אולמרט בפרט, היא שמסמכים רבים שהציג שמואל דכנר היו פרי זיוף. "זה היה המקצוע שלו", טען אולמרט. להוכחת דבריו הצביע אולמרט על שורה ארוכה של טעויות, אי סבירויות וחוסר היגיון במסמכים השונים אותם כתב דכנר. אז האם דכנר היה זייפן כל כך מוכשר, עד שהצליח לשטות בבכירי חוקרי המשטרה והפרקליטות, או שמא היה זייפן כל כך רשלן, עד ששגה בלי סוף?

להבדיל אלף אלפי הבדלות, זה הזכיר לי את המחלוקת על תעודת טרווניקי במשפט דמיאניוק. שם טען הסניגור, יורם שפטל, מצד אחד שהתעודה הזאת - תעודת השירות של ג'ון דמיאניוק כשומר במחנות ההשמדה - מזויפת בצורה מושלמת; מצד שני טען, כי היא עמוסה טעויות המצביעות על הזיוף. בסופו של יום קבעו הן בית המשפט המחוזי והן בית המשפט העליון, כי התעודה אותנטית. אין בכך, כמובן, כדי לרמוז דבר וחצי דבר על המסמכים שבמשפט הולילנד.

אהוד אולמרט הוא אדם גאה, אפילו גאוותן. זה בלט כאשר לכאורה לא רצה לספר כיצד נחלץ לעזרתם של מי שנזקקו לסיוע, אך "בעל כורחו" הקדיש לכך תיאור ארוך ומפורט. זה בלט בתיאורים של פעילותו כראש עירייה. זה בלט בכנותו את עצמו "שר בכיר ביותר". זה בלט בדברו על כך שהחשדות נגדו פורסמו בכל העיתונים בעולם ובכך שקיבל מסרונים ודואר אלקטרוני "מכל העולם" לאחר הסתבכותו של אחיו יוסי. זה בלט בטון בו דיבר מדי פעם לא רק לתובע, עו"ד יוני תדמור, אלא גם לסניגורו, עו"ד רועי בלכר.

לא בטוח שקו האופי הזה ישחק לטובתו של אולמרט. השופט דוד רוזן נותן כבוד לנאשמים בתיק הולילנד, משום שהם באמת מן השורה הראשונה של עולם העסקים והפוליטיקה בישראל, אך כאשר הוא מתאכזב מאחד מהם - רואים את זה היטב באולם, וניתן לשער שזה יבוא לידי ביטוי בפסק הדין. אם רוזן יחשוב שיש פער בין דימויו של אולמרט בפי עצמו לבין המציאות, זה עלול לפגוע בו.

באותה מידה, ההתקפות העזות של אולמרט על הפרקליטות לא יעניקו לו נקודות אצל רוזן. "אדוני תוקף את הפרקליטות; זה קו ההגנה עכשיו?", שאל בציניות שקטה לנוכח אחת ההתקפות הללו, אשר נמשכו למרות שרוזן ביקש להפסיק אותן. עושה רושם שאולמרט דיבר בהקשר זה בעיקר לתקשורת שגדשה את האולם, אך גם כאן לא הצליח יותר מדי והדברים לא תפסו כותרות. חוץ מזה, שולחן התביעה שמר על דממה מוחלטת, ונטל בכך חלק ניכר מעוקץ ההתקפה. גם כאשר תקף את התביעה בזמן החקירה הנגדית, לא הגיב תדמור. די ברור מי יצא ממלכתי וענייני בקטע הזה.

עוד כמה מילים על דוד רוזן. השופט נותן לאולמרט כבוד ראוי, אבל שום דבר מעבר לכך. אם אצל הנשיאה מוסיה ארד במשפטו בירושלים יכול היה אולמרט לדבר דקות ארוכות על ילדותו בבנימינה ולפרוס את קורות חייו על פני יום דיונים שלם, אצל רוזן הוא ידע שיש לו בדיוק 20 שניות לסכם את קורות חייו. נכון שמדי פעם הוא מאריך בתיאורים וסיפורים שאינם נוגעים לעניין, ונכון שרוזן לא מתערב, אבל ברור לגמרי שאם זה יחרוג מגבולות הסביר - רוזן יחזיר אותו מיד למסלול.

המשפט בירושלים נמצא לא רק ברקע עדותו של אולמרט אלא גם בליבתה. התביעה מרבה לצטט מדבריו באותו משפט ואפילו מפסק הדין בנוגע לתרומות שקיבל, על-רקע האישומים הנוגעים לתרומות שקיבל משמואל דכנר. אולמרט מצידו אומר בכל הזדמנות אפשרית, כי הוא זוכה באותו תיק. אגב: הוא גם טען שבית המשפט המחוזי בירושלים כינה את משה טלנסקי "עד הזוי" - מילים שבהן לא השתמשו שלושת השופטים, אבל בלוף שבסביבתו של אולמרט אוהבים לחזור עליו.

לפי הזמן שהוקדש בחקירה הראשית ל-500,000 השקלים שנתן שמואל דכנר ליוסי אולמרט, ההגנה סבורה שזו הבעיה העיקרית שלה. גם בחקירה הנגדית הוא תפס את החלק היחסי הארוך ביותר. דומה שמהסיפור הזה אולמרט יכול לצאת לכל היותר בזיכוי מחמת הספק, אם דוד רוזן לא ישתכנע שהאפשרות ההגיונית היחידה להסביר את המתנה הנדיבה הזו היא שוחד. אולמרט טוען שדכנר ביקש לשלוח את לחמו על פני המים; השופט דוד רוזן יצטרך לקבוע האם מדובר בלחם בגודל סביר.

בשולי הסיפור הזה, אולמרט לא מועמד לפרס "אח השנה", ואולי בשל כך ביקש בצורה מוזרה לאסור על פרסום הפרטים המשפחתיים (בקשה שנדחתה בו במקום בצורה אלגנטית בידי רוזן; אולמרט קיטר על כך בישיבה מאוחרת יותר). הוא טוען שהזהיר מראש את יוסי מהרפתקאות פוליטיות, שהיה יכול לעזור לו בצורה חוקית לגמרי אם רק היה פונה אליו, שנפל קורבן למניפולציות של יוסי, דיבר על תחושת מיאוס כלפי יוסי, האשים אותו בבגידה במשפחתו ועוד ועוד. נניח שזה נכון; מה זה אומר על מה שחשב/חושב יוסי על אהוד? האמת היא, שלא צריך לנחש. לצד גילויי האהבה המופגנים שלו, הייתה ליוסי אמירה מאירת עיניים בחקירתו בידי ה-FBI: "זה תמיד אהוד, אהוד, אהוד במקום הראשון".

בבואו להסביר את טיב יחסיו עם שמואל דכנר, אמר אהוד אולמרט בתחילת עדותו, כי יזמים רבים שפעלו בירושלים תרמו למטרות ציבוריות. הוא הזכיר את תד אריסון, חברת פרטנר ואחרים, ואפילו את חברת סלקום ממנה הוא עצמו ביקש להיות הספונסרית הראשית של קבוצתו האהובה, בית"ר ירושלים. הוא גייס תרומות לבית"ר גם מהקבלנים האחים ישראל, מגדולי הבונים בבירה.

חשוב להדגיש, שזה היה ונותר חוקי - וזה בדיוק מה שמטריד. נכון, אנחנו מדינה קטנה והרשויות המקומיות קטנות עוד יותר. נכון, יש גורמים שפועלים בכל הארץ ויש להם אינטרס כמעט בכל עיר. נכון, יש מגבלות ליכולתם הכספית של השלטון המרכזי והשלטון המקומי, ויש חשיבות רבה לתרומות. הכל נכון, וזה עדיין מטריד.

הבחירות לראשות הרשויות המקומיות הן אישיות, ולכן יש חשיבות פוליטית ואישית רבה לכל פרויקט עליו יכול להצביע ראש הרשות. לכן, כאשר חברה או יזם תורמים לפרויקטים ברשות - זה נוגע אישית ובמישרין לראש הרשות, על אחת כמה וכמה כאשר הוא עצמו מבקש זאת. מכאן גם עלולה הדרך להיות קצרה לקבלת טובות הנאה אישיות. חייב להימצא פתרון שיחסום את הפירצה הזו.

אהוד אולמרט טען, כי הופעתו במוסדות התכנון בנוגע לפרויקט הולילנד הייתה חריגה - אך לא יחידה במינה. הוא הביא עוד שלוש דוגמאות, שתיים מהן - בפרויקטים של קבלנים שתרמו לו. היו אלו אלפרד אקירוב בנוגע לפרויקט ממילא, ואילן רג'ואן בנוגע לבית פרומין (בו שכנה הכנסת). על אקירוב אף אמר אולמרט, כי הוא הפך לידידו.

כמו בקטע הקודם, זה חוקי - אבל מטריד. האפשרות של ניגוד העניינים בולטת מדי, ומציבה מכשולים חמורים בפני עיוור. כאן הפתרון הוא קל, וכבר עמדנו עליו בהקשר של הבחירות לכנסת: איסור גורף על קבלת תרומות, למעט סכומים סמליים, ומימון הקמפיינים מקופת המדינה. יעלה כמה עשרות מיליונים, אבל זהו מחיר ראוי לשמירת הניקיון הציבורי.