טיל לאו

זכותו של אדם לשנות את דעתו, אך אז הוא גם חייב להודיע בשער בת רבים כי שינה את הגדרתו האישית בעקבות שינוי עמדותיו. ואם האיש הזה - ששינה עורו והחליף חברבורותיו, יסרב לשנות את הגדרתו, הרי שאלה המוגדרים כמותו, חייבים להסיר את הלוט מעל פניו.

ובמה דברים אמורים?

הדברים אמורים לגבי האדם ששמו בני לאו ושעד לפני כמה ימים, היה מוגדר כ"רב אורתודוכסי" ושימש רבו של בית-כנסת אורתודוכסי בעיר הקודש ירושלים. "אמרות השפר" של האיש על כך שההלכה היהודית "שגתה" ו/או אינה מתאימה לימינו בעניין קידוש האישה, מחייבות אותו לומר את האמת: "שיניתי את דעתי ומעתה אינני עוד אורתודוכסי הצמוד להלכה עד בוא גואל צדק, אלא רפורמי המחייב שינויים בהלכה מדור דור", ובא לציון גואל.

אינני רוצה כלל להתייחס לויכוח על עניין "קידושי" נשים את גברים, מאחר שההלכה היהודית פסלה זאת על הסף עד סוף הדורות, תוך היבטים ברורים מדוע הגבר הוא המקדש וכדומה, ומשום שהראיות לעמדה ההילכתית הן עמוקות וקדושות, אך מי שמערער על "הלכה למשה מסיני" הינו בגדר אפיקורוס, רפורמי וכדומה ובוודאי שיצא מכלל האורתודוכסיה היהודית והלה אינו רשאי עוד (לפי ההלכה) לשאת בתפקידים דתיים כלשהם. כך אומנם - כהצעת בני לאו, נוהגים הרפורמים ואף הקונסרבטיביים וכמו שהם עקרו הלכה זו, הרי שהם עקרו עוד ועוד הלכות ולכן המאבק עימם הוא להיות או לחדול, ולא מעט משום ההתבוללות והפסד היהודים שנגרם מעצם שינוי ההלכה היהודית ופרימת קשר האבות, ומקומם מחוץ למחנה ה"אורתודוכסי - פרושי".

בני לאו - שעיקר פעילותו איננה מכוח ההלכה, אלא מכוח ה"מחקר" על היהדות, הרי שהוא משמש את אלה החפצים להפוך את האורתודוכסיה היהודית על-פיה, להכניס בה תכנים רפורמיים, אך גם לקבעה כ"אורתודוכסית" כדי שתישאר ה"דת של הישראלים החשים" תוך הפיכת היהדות למיעוט. ההיסטוריה היהודית רצופה בניסיונות שכאלה, שברוך ה' לא צלחו, אך ככל שההתנגדות אליהם הייתה פושרת יותר, כך נפלו חללים רבים יותר שהעם היהודי הפסיד. אבל הבעיה היא שהפעם הכל נעשה במדינה "יהודית" ותחת "הכשר" של "יהודים".

"מכוני המחקר" הללו הם פועל יוצא של העזות החילונית לשנות את עם ישראל על-פי צרכי הציונות החילונית והמדינה הוקמה בדיוק כאמצעי למטרה הזו: לבנות עם חדש על חשבון היהדות. בני לאו ומשפחתו, הם שותפים הרי אסון בכל המהלכים הללו ואם אני טועה, הרי שאשמח אם הרבנים ישראל מאיר לאו ובנו - ה"רב הראשי", דוד לאו, יצאו בגלוי נגד בן משפחתם הלה ויקראוהו רפורמי. אבל בטוחני שאם תהיה כבר ביקורת כנגדו - מבני המשפחה הללו, היא תהיה לשם הפרוטוקול ורופסת ביותר.

כבר עשרות שנים שבישראל מנסה הממסד החילוני - עם גורמים אנטי דתיים, "לבנות" סוג חדש של "אורתודוכסיה" שכל כולה לכתיבת "שולחן ערוך חדש", כנבואתו של ה"רבי מבריסק" בשנות ה-50. מדור לדור מתרחב חוג החילוניים המבקשים להחליף היהדות בתמהונות ולהמשיך לקרוא לה "יהדות" ולידם של אלה באים אלה הנענים לשמשם הם עושים זאת תמורת השררה שלצידם. זו הייתה מטרת מפלגת העבודה בבנותה את "זרם הרבנים המפלגתי" שלה (שכמה מהם נתפסו בקבלת שוחד על "גיורי" סרק בשנות ה-90), זו הייתה מטרת קידומו של מנחם הכהן במפלגת העבודה ומינויי "רבני ההתיישבות העובדת" על ידו - כחלק ממעללי מפלגת העבודה, זו מטרתו של אביגדור ליברמן בנוגע ל"הקלות בגיור העולים", זו תפיסתם של יריב לוין, דני דנון וציפי חוטובלי מהליכוד וזו כמובן מגמתם של אישים כיאיר לפיד ורות קלדרון.

ומאחר שהיהדות החרדית - ואף הדתית-לאומית החזקה יותר, עסוקה בקרבות רחוב נגד בשר מבשרה ופוחדת לצאת לקרב על ערכי היהדות שמא תפסיד את השררה והכספים, הרי שיותר ויותר מהרסים בכרם ישראל אינם מגונים על ידיה ואינם מוצאים ממנה וכל הציבור התמים טועה ומתייחס למהרסים הללו כ"אורתודוכסים" לכל דבר ומכבדים אותם כ"רבנים" ו"רבניות", ובכלל זאת גם אישים סוררים לא מעטים.

בני לאו אינו לבד, אלא הקדימונו לא מעט "עשבי בוסר" כמו גב' זכייה בר שלום עם ה"אקדמיה" שלה ו"רשימת הנשים" שבה תמכה כ"בבא" ממין נקבה, גב' עליזה לביא וח"כ דוד שיפמן מ"יש עתיד" וכמובן בני המשפחה של בני לאו, הרבנים ישראל מאיר לאו וה"רב הראשי" דהיום, דוד לאו, ועוד "רבנים" שאינם אלא "רבאיים" רפורמים. כל זאת לתשומת אלה שקידשו ומקדשים מלחמות סוערות נגד הגר"ש אוירבך ו"בני התורה" שלו, נגד הרב חיים אמסלם, נגד הרב אמנון יצחק ואפילו נגד תנועת "טוב".

יש לצאת ב"כידון וחנית" קודם כל נגד אלה שחפצים להפיל את חומות היהדות ולאבדה מהעולם ולא כנגד אלה הרוצים לבצרן או אולי לחזקן בדרך אחרת. ולשם כך הייתי מצפה מ"גדולי ומאורי הדור" - מהעיתונים החרדים, לזעוק מרה ולהודיע בשער בת רבים כי בני לאו הוא מחוץ למחנה האורתודוכסיה. כך לפחות עשו זאת בעבר חכמי ישראל לצדוקים, לבייתוסים ולקראים, כך עשה ה"חתם סופר" לרפורמים, כך נהג המהרי"ל דיסקין בירושלים כלפי מיכל פינס, כך גם נהגו אדמו"רי ראשית המאה כנגד אלה שניסו לשבור את ההלכה על-ידי ההסכלה וכך פסרו ועשו רבני המזרח לסוררים בארצות האיסלאם.