יש לי שתי בעיות עם בחירתו של שי ניצן לפרקליט המדינה. האחת, עליה כבר עמדתי: זו לא בחירה אלא מינוי בידי פקידים, הכופים את עמדתם על הדרג המדיני הנבחר. השנייה: לניצן כמעט ואין ניסיון בפלילים, מה שעלול להוות בעיה קשה במלחמה בשחיתות (וגם בפשע המאורגן).

פרקליטות המדינה פועלת בשלוש זרועות המשפט: פלילי, אזרחי ומינהלי. בתפקידו כמשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, אותו מילא ניצן שש שנים לפני שיהודה וינשטיין תפר לו תפקיד דומה בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, עסק ניצן בעיקר בצד האזרחי והמינהלי. נכון, היו פה ושם נקודות פליליות - בעיקר הפרות חוק בשטחים - אבל גם באלו הדגש הוא על הצד המדיני, וממילא על ההיבט המינהלי.

הבעיה הזו מחמירה לנוכח זהותם של שני הבכירים האחרים האמורים להילחם בשחיתות. וינשטיין, סניגור ותיק, מתנהג כבר מזמן כאילו הוא הסניגור הציבורי הארצי ולא ראש התביעה הכללית. או שהוא סוגר תיקים (ע"ע ליברמן) או שהוא ממסמס אותם עד שאין ברירה אלא לסגור אותם (ע"ע ליברמן). כידוע, וינשטיין סימן מראש את ניצן כמועמדו שלו וזה מה שקרה. זה בסדר גמור לרצות מישהו שנוח לך איתו, וזה חיובי מאוד לקדם מישהו מתוך המערכת. אולם, האם וינשטיין לא רצה מישהו שרואה איתו עין בעין גם בנושא זה? כי זה כבר פחות בסדר; מנהל טוב רוצה אנשים שישלימו אותו וגם שיתעמתו איתו.

ניצן, אומרים מי שמכירים אותו, אינו טיפוס אנטי-ממסדי. כמי שגדל שנים רבות בפרקליטות, הוא לא יהיה האיש שיילחם בכל כוחו נגד הממסד - ולא משנה אם יהיה מדובר בשוטרים בריונים או בשרים מושחתים.

מבקר המדינה, יוסף שפירא, מעדיף לשים את הדגש על היבטים חברתיים וכלכליים; זו כמובן זכותו, אך התוצאה היא שאיננו עדים לאותה לוחמנות (לעיתים מוגזמת) של מיכה לינדנשטראוס בנושא השחיתות. כאשר מצטרף אליהם פרקליט מדינה שאין לו ניסיון בתחום הזה, התוצאה עלולה להיות עגומה מאוד.

אולי זו הסיבה שאנו רואים בשנים האחרונות התמקדות רבה של המשטרה והפרקליטות בשלטון המקומי (בר, לחיאני, גפסו, רוכברגר ואחרים). שם הן מקבלות יותר גיבוי מהדרגים הבכירים, כי ברור שפחות קשה להתעסק עם ראש עירייה מאשר עם ראש ממשלה. שלא תבינו אותי לא נכון: אני מזמן חושב שבשלטון המקומי יש לא מעט ביצות רוויות יתושים שחייבים ליבשן. השאלה היא האם זה אינו בא על חשבון ביצות לא פחות בעייתיות בשלטון המרכזי.

כאשר זהו המצב, גוברת עוד יותר חשיבות פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת אולמרט-טלנסקי. אם הערכאה הגבוהה ביותר בישראל תקבע שאין בעיה משפטית בקבלת מאות אלפי דולרים במזומן והחזקתם בכספת ללא כל תיעוד ודיווח, ייפרץ הסכר (או מה שנשאר ממנו) בתפיסות העולם של רבים מנבחרינו. אם זה מותר - אז כמעט הכל מותר. או ליתר דיוק: אם זה מותר - אז הכל מותר, בתנאי שלא תופסים אותך.

ומה שעוד יותר חשוב: כאשר זהו המצב, גוברת חשיבותה של דעת הקהל. דומה שרשויות אכיפת החוק מעבירות את הכדור לידינו: אנחנו לא יכולות או לא רוצות להתמודד עם בכירים מושחתים; תחליטו אתם האם מקובל עליכם שהם ימשיכו לשמש בתפקידיהם. תחליטו אתם האם ראש עירייה המואשם בשוחד יכול להיבחר שוב. תחליטו אתם האם ראש ממשלה שהורשע בהפרת אמונים יכול לשוב לתפקידו. לפי התנהלותו של הציבור הישראלי, דומה שלרובו אין בעיה עם זה. וזה אומר, שלכולנו יש בעיה ענקית.

כל עם מקבל את המנהיגים שהוא ראוי להם - קובעת אימרה ישנה. אם המנהיגים הראויים לנו הם כאלו המואשמים בפלילים, שהורשעו בפלילים או שנחלצו בעור שיניהם מפלילים - מה זה אומר עלינו?