כמעט כל מי שאני מכירה חוזר מהודו נגוע במחלה: הוא פשוט מאוהב! אי אפשר לשהות בהודו ולהישאר אדיש אליה. או שאתה מתאהב או שאתה מתעב. אני שייכת למאוהבות קשה. בחלומות אני רואה את עצמי חיה לי בהודו, בגואה או רישיקש, טובלת במפרצים של טבע פראי ועצום שהוד קדומים נסוך עליהם, משוטטת בשבילי עפר בוציים לקול שכשוך המים הזורמים בנחל, אוכלת אורז וירקות, 'מסדרת את הראש' ומרגישה בשמים.
העילה לנסיעה הפעם: 'פסטיבל שמיים' - חווית מוסיקה ומיסטיקה יהודית ברישיקש. איך שהעין שלי קלטה את ה'אי מייל' שנשלח אלי מ'אסנט', המרכז למיסטיקה יהודית בצפת, ומבשר לי על קיום ההתכנסות המיוחדת הזאת, הרגשתי שאני חייבת להגיע לשם. השילוב של מיסטיקה יהודית ורישיקש נשמע לי אולטימטיבי. אפילו שעברו שבע שנים מאז הבקור האחרון בהודו הטעם של החוייה ההודית עוד נשאר לי בפה. בעצם, הטעם של הודו אף פעם לא נמוג. לא אצלי.
רישיקש והנקודה היהודית
למי שלא זוכר- רישיקש, התפרסמה כמרכז רוחני הודי כשלהקת 'החיפושיות' בשנות השישים הפסיכדליות נחתה אצל הגורו מהרישי שגילה להם את צפונות המדיטציה ואת קסמי הודו. מאז הפכה רישיקש למוקד עלייה לרגל לכל החבר'ה המחפשים והתועים והתוהים מהמערב.
רישיקש היפהפייה, היא עיר קדושה להודים, ויש בה מאות מרכזים רוחניים. היא ממוקמת על גדות נהר הגנגס הנחשב לקדוש ומאות אלפים עולים אליה לרגל. שלא לדבר על מבחר של גורואים שנמצאים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן. רוב הזרמים והתורות הרוחניות שהודו הצמיחה נמצאים שם. אמרת רישיקש אמרת יוגה ומדיטציה וגורוס בשלל גוונים ואופנים. זרוק שם של יוגה, מדיטציה או אשראם שנפשך מתאווה אליו - ותמצא אותו שם.
אז מה יותר נכון וטבעי ומתאים ממיסטיקה יהודית ברישיקש? איך לא חשבו על זה קודם? למה שגם היהדות לא תתקע יתד ותכריז נוכחות בתוך שלל ההצעות שהמקום מציע? כי איך אפשר בעצם מרכז רוחני בינלאומי בלי נופך יהודי? בפרט שמסתובבים שם כל כך הרבה ישראלים שמחפשים את עצמם ואת זהותם ואת הנקודה הפנימית שבלב? לאחרונה נגמרה שם העונה והתחילה הנדידה הגדולה לגואה. אז רגע לפני שהקור תקף את המקום וכמעט הפך את כולם לגלידי קרח הוחלט על מסיבת סיום יהודית הסוגרת את העונה.
ה'דיל' האוזבקיסטני
נפשי יצאה אל רישיקש ואל הפסטיבל היהודי. אחרי סבב טלפונים בין חברות התעופה השונות חזרתי די מיואשת. המחירים נעו סביב
ה-900 דולר עד 1,500. לרגע ראיתי איך מתפוגג לו החלום המיסטי שלי, ואני נשארת בארץ הקודש עם הכיסופים....
עד שמישהו סביבי פלט: 'למה שלא תנסי את "ר.פ.א.פורט תעופה" הנציגים של"אוזבקיסטאן איירווייס"? מעבר לעובדה שאני יודעת שאוזבקיסטן ארץ צבעונית ואקזוטית ששווה מסע נפרד, לא ידעתי שהיא מקיימת כאן גם התנהלות אווירית קבועה ואינטנסיבית. טלפון קצר מבהיר לי ש'אוזבקיסטן אייר' היא החברה הזולה בשוק, והחבר'ה הצעירים שמחפשים דילים זולים נוסעים איתה להודו ולמזרח. כרטיס הלוך וחזור 'תל אביב - דלהי' עם חניית ביניים בטשקנט עולה (כולל מסי נמל) 660 דולר.
אחרי שסגרתי על ה'דיל' האוזבקיסטני מצאתי עצמי עובדת על הכנות אחרונות. היות וזו לא פעם ראשונה שלי בהודו ידעתי לקראת מה אני הולכת - לנחות על כמויות בלתי נדלות של ג'יפה ולכלוך וסרחון וטינופת ועוני ומקבצי נדבות וילדים רעבים בתוך בליל של צבעוניות משכרת.
החלטתי שאני נוסעת בעקבות התרמילאים. כלומר, משתכנת בבתי המלון שלהם וחווה דרך העיניים שלהם את החוויה ההודית. מה גם שהמטיילים שלנו בהודו מרתקים אותי. מי הם? מה מניע אותם? מה הודו עושה להם?
אחרי החיסונים במשרד הבריאות (אגב, לא כדאי לעשות בארץ את כולם כי הם יקרים. בכל פינת רחוב בהודו אפשר למצוא בית מרקחת שמוכרת תרופות טבעיות על בסיס 'איור ודה', רפואה הודית עתיקה בת שלושת אלפים שנה. אפשר לקנות שם כדורים שעשויים מצמחים ושאר ירקות בעשירית מחיר).
כדי להיכנס להודו צריך ויזה, ואותה מקבלים בשגרירות ההודית, ברחוב הירקון פינת גורדון בתל אביב. לא לשכוח להביא 200 שקלים ותמונת פספורט. ההודים כמובן לא טורחים לומר זאת בטלפון.
אולי בגלל שהישראלים מציפים את הודו, היחס אלינו בקונסוליה ההודית מחפיר. הפקיד ההודי במחלקת הויזות קצר רוח וכעוס וצעקן. ממש גס רוח להפליא. ההודים מרוויחים עלינו הרבה כסף - הם נותנים ויזה למקסימום חצי שנה, וכל אישור כזה עולה 200 שקלים. תעשו לבד את החשבון - איזה מקור הכנסה נאה אנו מהווים עבורם. הייתי קצת בשוק מהפקיד הברוטאלי, כי זכרתי שההודים רגועים ושלווים. אז אם אתם נתקלים בפקיד האנטיפט כדאי שתבהירו לו שאנו מכניסים הרבה כסף למדינה שלו ושיואיל להיות קצת יותר סימפטי.
אחרי שהוצאתם ויזה וקניתם דולרים (אל תשכחו להמיר אותם ל TRAVELERS CHEKS . אני, למשל, שכחתי לעשות את הפעולה הפשוטה הזאת וביום האחרון של הטיול כשהכנסתי יד לחגורה הצמודה לבטן שלי מצאתי שהיא ריקה לחלוטין. כלומר, שארית הדולרים שנשארו לי התאיידו ).
כדאי מאוד גם להוסיף לתיק הנסיעות כמה גלילי נייר טואלט, צמר גפן, שתי מגבות טובות, שני סדינים וציפה לכרית. הפריטים האלה ישמשו אתכם הרבה יותר מבגדים שתביאו מהארץ. נייר הטואלט בהודו הוא מצרך יקר וב"בתי המלון" בהם מסתובבים החבר'ה שלנו פריטים אלה לא מצויים כלל בלקסיקון שלהם.
בגדים, בעצם, לא כדאי להביא, אלא ממש ממש מינימום. כי כשאתם נוחתים ב'מיין באזאר', השוק המהמם בדלהי, שבו גם נתקלים במצבור ישראלים, אפשר לקנות בפרוטות, ממש בפרוטות, כל מה שנפשכם מתאווה לו - בגד חדש, נעל עור חדשה, כובע, תיק, תכשיט, צעיף - מה לא בעצם? היות ומזג האויר בדלהי חם ודחוס, מהר מאוד אתם עוברים ללבוש בגדים בסגנון הודי נינוח והבגדים שהבאתם מהארץ נתחבים עמוק בתוך התרמיל.
נחשים מרקדים ומלון מעופש
איך שהמטוס נוחת אני מרגישה איך לבי מפרפר בקרבי. הודו. הודו אהובתי. מי שחזר מהודו מאוהב, כמוני, מתמזג מיד ברוך שבו היא עוטפת אותך. אתה כאילו חוזר הביתה - לרחם, לקצב העצל, לזמן החולף בעצלתיים, לאווירת הרוגע באוויר ובעיקר לתחושת החיבוק. כאילו אמא גדולה ורכה עוטפת אותך בחיבוק חם ומרגיע. ההיפך מהמקום הלחוץ, העצבני, האלים והאינטנסיבי שאנו חיים בו.
מה שאני אוהבת בנסיעות בחו"ל זה שכשאתה פוגש ישראלים, זוגות או בודדים, איכשהו מתגבשת קבוצה. כבר במטוס של 'אוזבקיסטן אייר' התארגנתי עם עוד כמה חבר'ה צעירים, ונסענו בריקשה ל 'מיין באזאר'. בנסיעה משדה התעופה, בכניסה לדלהי, אני קולטת שעם כל הברדק בכביש, משהו בכל זאת השתנה. פחות אנשים ישנים בשולי הכביש ויש פחות שכונות עשויות קרטונים וארגזים.
'מיין באזאר', הוא שוק מהמם שופע ריחות וצבעים וסחורות ועבודות יד מרחבי הודו שהעין לא מפסיקה לגמוע. ערימה של קבצנים, פרות 'קדושות' מסתובבות חופשי בסמטאות הצרות, נחלים של פיפי וקקי, שבילי עפר בוציים, ילדים קטנים עגומי מבע מבקשים אוכל, הודי בישיבה מזרחית מנגן בחליל לנחש מרקד שיוצא מסל נצרים, ועוד כהנה וכהנה מראות ופלאות.
הריקשה עצרה ב"מלון": 'הארי רמה הוטל'. כאן החבר'ה שלנו מתגודדים בערימות. מקום מעופש עם חדרים נטולי חלונות ואור שמש ושירותים דלוחים. גם כאן, כמו בקונסוליה, ההודים במשרד הקבלה אנטיפטים וקצרי רוח. שמתי לב שאיפוה שההודים מרוויחים כסף מהישראלים, הם מה זה לא נחמדים. ואני ממש לא חושבת שזה רק בגלל החבר'ה שלנו. נראה לי שיש כאן איזה פער בלתי ניתן לגישור בין שתי המנטאליות. הישראלי רואה בברדק ההודי רישיון לעשות מה שבא לו (ויש שם בלגאן ברוך השם). אבל ההודים הפנימו, כנראה, את ערכי האימפריה הבריטית ואצלם, בתוך כל המהומה, סדר הוא סדר ושעת עזיבה היא שעת עזיבה.
ב'הארי רמה' הזה, שמפוצץ מישראלים, אם אתה עוזב את החדר שעתיים באיחור אתה משלם קנס די גבוה בכסף הודי. ואם חבר שלך תופס תנומה בחדר שלך, ההודים עלולים לחייב אותך גם על זה. נכון שהמקום מאוד זול (חדר לזוג בלי מזגן ורק עם 'ונטה' בתקרה עולה 23 שקלים) אבל הוא מאוד לא מומלץ. אגב, ה'מיין באזאר' שופע מקומות כמו 'הארי רמה', זולים ודי מצחינים. למי שנקעה נפשו מהסמרטוטיות אני ממליצה לעשות סבוב ברחוב, לשלם קצת יותר, כלומר 50-60 שקלים, אבל לחיות כמו בן אדם. אחד כזה הוא ה'רוקסי הוטל' או ה'רויאל גסט האוז'. בשניהם מקבלים חדר סביר. כמו בקבוץ. מינימליסטי, עם מזגן, מים חמים, ריהוט בסיסי וחלונות. אם בא לכם ממש להסתלבט אז ב-20 דולאר, כלומר 86 שקלים, אתם מתרווחים ב'פרינס פולוניה הוטל'. עלק נסיך פולני....
מכאן המחירים נשמעים מה זה מגוחכים, אבל כשנמצאים בהודו ובשלושים רופי (3 שקלים) קונים ארוחת בוקר, היחס לכסף משתנה.
מרכז חב"ד בלב הג'יפה
איך שאני מתמקמת אני מגלה למה 'הארי רמה' הפך למוקד עלייה לרגל. בקומה השלישית מצוי לו בית חב"ד, עם בית כנסת מאולתר, תמונות של הרבי מלובאביץ' עם המבט הרך שלו וכרזות של 'יחי המלך המשיח'. יכול להיות שהחב"דניקים באו לכאן בעקבות הישראלים, אבל היום, כמו במשל הביצה והתרנגולת, כבר לא ברור מה קדם למה: החב"דניקים או החבר'ה. מה שכן, המקום בתפוסה מליאה נון סטופ.
המפגש שלי עם בית חב"ד חימם לי את הלב. יש כאלה שזה הרתיע אותם ולא אהבו את הנוכחות ה'מיסיונרית כביכול'. אני הרגשתי שזה מאוד נכון לי לשבת בערב שבת סביב שולחן ערוך, לעשות קידוש ומוציא לחם מן הארץ, לאכול ארוחת שבת דשנה, לשבת בצוותא עם המטיילים הצעירים ולשמוע את פרשת השבוע שאורן, הנציג הנמרץ של חב"ד בדלהי, מרביץ בחבר'ה. אגב, הם לא מבקשים תשלום. מי שרוצה תורם לחב"ד כדי שלמטיילים הבאים שנקלעים לדלהי - יהיה בית יהודי חם.
מסתבר שחב"ד תקעו יתד בכל עיר מרכזית שיש בה ריכוז גדול של ישראלים: מנאלי ודרמסלה בצפון, רישיקש, פושקר במרכז, פונה וגואה בדרום. מי שרוצה לטייל בהודו והוא שומר כשרות יכול לתכנן את המסלול לפי מרכזי חב"ד.
אמרגן עטור זקן וציציות
גם אני, שמכירה את ההוויה ההודית, שכחתי שהמרחקים ממקום למקום הם נסיעה של לילה לפחות, ושהקשר בין זמן היציאה למה שאמרו לך מקרי בהחלט. כך מצאתי עצמי, עם עוד ישראלית עליזה וצחקנית, ברכבת לילה להרידוואר, הסמוכה לרישיקש. הרכבת שהיתה אמורה לצאת בעשר בלילה התניעה גלגלים רק בשתיים אחר חצות. למה? ככה. לא שואלים ולא מתעצבנים. ואכן לא פגשתי פרצוף הודי כעוס אחד. כולם קבלו בשלווה את העובדה שהם יגיעו כמה שעות מאוחר יותר.
אחרי הדחיסות, הצפיפות, הלחות, הדוחק, הסרחון, החיכוך, הדחיפות, הפרות הקדושות בין מכוניות עשנות, הקקי, הריח של הפיפי, הילדים הרעבים, הנשים הקבצניות האוחזות בתינוקות כמושים ומבקשות: 'רופי, רופי' - הנחיתה ברישיקש היא מאורע מרחיב את הלב והנפש והנשמה.
'גרין קוטג'', מלון קטן טובל בשפע של ירוק והרים וכחול ונוף עוצר נשימה. ניגוד משווע ל'הארי ראמה' בדלהי. בעל בית מסטול, חדרים נקיים ומוארים ובית קפה קטן ששלמה ארצי ומיכה שטרית מתנגנים בו. כאן מרכז חב"ד ואותו מנהלים זוהר ושלי, אשתו המקסימה.
מנדי קרומבי, צעיר חרדי בן 24, הוא מפיק הפסטיבל. חרף גילו הצעיר הוא כבר הפיק פסטיבלים ואירועים רוחניים בארץ ובאמריקה ועכשיו הוא בהודו. זה די חוויה לפגוש אמרגן חרדי: עטור זקן וציציות מתנפנפות, חריף, זריז, מהיר מחשבה ועם יכולת אלתור ותושייה. תכונות יסוד הנדרשות ממפיק.
מנדי נמנה על הצוות של 'אסנט' בצפת העוסק במיסטיקה יהודית ומפרש את תורת הקבלה על פי תורת החסידות של חב"ד. היות ורישיקש היא מרכז רוחני הודי ומסתובבים בה הרבה חבר'ה ישראלים שחווים חוויות רוחניות ומיסטיות חזקות, והיות ומנדי הוא מפיק בנשמתו, הוא עשה אחד ועוד אחד: למה לא נביא לישראלים משהו תוצרת בית? אז הוא הרים שלושה ימים של פסטיבל. מיום שני אחר הצהרים ועד צהרי יום ד'.
איך שהגענו קבלנו תוכנייה המפרטת את סדר הימים והסדנאות: הקבלה הצפתית, מדיטציית של ניגוני עלייה, הספירות העליונות והמודעות הגבוהה, מעגל נשים, השכינה בניגון, סוד הניגודים בזוגיות, התוועדות לילית והתעוררות במעיין הקסום.
השם יתברך בעד הפסטיבל
בוקר יום שני, יום פתיחת הפסטיבל, קבל אותנו בגשם זלעפות. שלד מבנה העץ עטור בפוסטר של הרבי מלובאביץ' התמוטט. היה חשש לגורל הפסטיבל. מנדי שמר על ארשת פנים שלווה. כמו דתי טיפוסי הוא ידע ש:"השם יתברך אתו". המבנה עמד וקרס כמה וכמה פעמים. אני מתבוננת בהערצה מהולה בספקנות בנחישות של מנדי וחבורת ההודים שקיבץ סביבו. לקראת ערב התבהרו השמיים. כמו מגע של קסם החבר'ה התחילו להסתופף בסוכה המאולתרת.
הייתי קצת סקפטית: מי כבר יבוא ביום גשום שכזה? אבל כמות האנשים הלכה וגברה. 'גרין קוטג' התמלא. בכל האכסניות והמלונות על יד אי אפשר היה למצוא חדר. גם ב'סוויס קוטג' המרוחק יותר התפוסה היתה מליאה. למראה זרם הישראלים, ההודים ברישיקש מאוד היו רוצים שהפסטיבל יימשך כל הזמן.
ישבנו על הרצפה בישיבה מזרחית, חבר'ה בשנות העשרים וזוגות בשנות החמישים, ופתחנו במדיטציה שהעביר עמרם מויאל, פעם רקדן והיום עטור פיאות. מויאל הסביר בליווי מוסיקה, איך כוחות רוחניים משתלשלים אל תוך העשייה המוסיקלית וסיים במוסיקת נשמה יהודית מיסטית. 'נגנבנו' אל תוך הצלילים הזכים החודרים אל הלבבות.
אייל ריס, מרכז הסדנאות ב'אסנט', לימד שהספירות הגבוהות קשורות למודעות העליונה ונקראות חוכמה בינה ודעת. 'חוכמה' זו ההברקה הראשונית והיא נאצלת באופן של נקודה. 'בינה'- באה מהמלה התבוננות או בניין. זהו פיתוח של הנקודה והתבוננות עמוקה. 'דעת' זו היכולת להתחבר. כמו בפסוק 'והאדם ידע את חווה' שקשור להרגשה הפנימית של הדברים. התחברות פנימית. מה שהיה קודם חוכמה ובינה הופך להיות חלק מאתנו. נטמע בנו.
'להקת הסולמות', שרה שירים מן המקורות ולחנים שמרטיטים את הלב. נראה לי שלא היה ישראלי אחד, חילוני מעט או הרבה, שלא נגרף בעוצמת החוויה. בהמשך רקדו וקפצו לצלילי מוסיקת נשמה יהודית משתפכת כשמנדי וחבורת המרצים מ'אסנט' מנצחים על המלאכה. בצד ישבו כמה הודים מביטים נפעמים בסלט הישראלי הזה: קבוצניקים, סטודנטים, בורגנים, זרוקים, מסטולים וחרדים עם פיאות וציציות רוקדים יחד תחת כיפת השמים זרועי הכוכבים.
אנו הנשים יכולנו לרקוד אבל לא עם הגברים. זה צרם לי ולעוד כמה אבל הרבה ברירה לא היתה. האמת שכך נהוג גם ביתר האשראמים ההודים. קיימת הפרדה בין גברים ונשים, אתה נדרש להתלבש בצניעות, לחלוץ נעליים ולכבד את המקום. כל מי שעבר את זה בהודו לא נורא התרגש ו/או התעצבן מן המגבלות שהטילו עלינו החב"דניקים.
כך או כך בסוף הלילה מצאנו עצמנו ישובים סביב מדורה ויוצאים בקטעי אימפרוביזציה מדליקים עד עלות השחר. לישראלי ההודי המטייל יש גם המנון. שרים אותו לפי מנגינה של 'אין לי כסף אין לי' של גידי גוב. כמה שורות שזוכרת:
"ניסיתי מדיטציות פגשתי מוארים/ ירדתי לגואה וכיכבתי בסרטים/
אך הרגשתי שמשהו חסר/ ועל זה לא הסכמתי לוותר."
'חתיכה, חבל על הזמן'
היום השני של הפסטיבל התחיל בעצלתיים. בתוכניה היה כתוב שהסדנה על זוגיות מתחילה בבוקר, אבל כולנו נכנסנו לקצב ולזמן ההודים. מתעוררים כשנפקחות העיניים, אוכלים ארוחת בוקר בניחותא ובכלל מעבירים את הזמן בעצלתיים ובחברותא. מדיטציה קלה לקול שקשוק מי הנחל המפכים בין עצים ופרחים. יורדים למשרד הקטן למטה בכניסה. מתקשרים לארץ, מתחברים לאינטרנט. יושבים על תה עם נענע ומוסיקה ישראלית בבית הקפה המאולתר. זהו בית קפה הודי למהדרין, אבל החבר'ה השתלטו מזמן על המקום. שלמה ארצי, מיכה שיטרית וברי סחרוף ברקע, והמנהל, הודי צעיר עם מבט שובב מעביר לך ג'וניט ומדבר איתך אנגלית מתובלת במלים כמו 'מגניב', 'אחי, מה נשמע?', 'מה המצב?', 'הכל סבאבה', 'איזה בלאגן', 'חתיכה, חבל על הזמן' ועוד כהנה וכהנה פנינים.
בשעות אחר הצהרים התגודדנו סביב עמרם מויאל שהסביר על 'זוגיות לפי תורת הקבלה'. קמצוץ של עיקרי הדברים: תורת הקבלה והחסידות עוסקות בפנימיות הדברים, לכן לכל פרט בתורה ולכל פעולה טכנית ביהדות יש משמעות רוחנית עמוקה. קבלה זו שיטת ההקבלה. הכל מקביל. זכר ונקבה, איש ואשה, הם ביטוי של שני יסודות בעולם העליון: אש ומים. חז"ל אומרים: 'שמים. חיבור בין אש ומים'. בין שני יסודות מנוגדים. על זה אנחנו שרים 'עושה שלום במרומיו'.
במרחב הרוחני האלוקי, המים והאש מחוברים בשלום. רק בעולם התחתון, במציאות האגוצנטרית, המים והאש מאיימים אחד על השני. כאן צריך ליצור את החיבור. זוגיות זה לחבר בין שני חלקי נשמה שבעולם העליון היו אחד. הם ירדו לעשות עבודה אינדיבידואלית עד לזמן שבו נפגשו להתאחד למציאות של בשר אחד.
אנשים מבלבלים בין מושגים של רומנטיקה ואהבה. אהבה בונים. היא מתפתחת עם הזמן. אתה מגלה מגרעות אצל בן הזוג ומתעלם מהם. רוב האנשים שחיים לבד מחפשים את עצמם במין השני. זה לא קיים. זוגיות בנויה על יסוד המראות שזו השתקפות משלימה. כתוב: 'יעשה לו עזר כנגדו'. כמו מול מראה. כשגבר עומד מול אשה זה החבור המושלם בניגודים.
זה בא לידי ביטוי במעמד של טקס הנשואים. מתחת לחופה. 'חופה' מלשון חיפוי, חופף. החופה נעשית תחת כיפת השמים - כדי למשוך אליהם את הכוח, השפע, מהשמים (אש ומים), ותחת הכוכבים - כדי להזכיר את הברכה לאברהם אבינו: 'והיה זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים.' 'חופה' גם בא מלשון חוף ים. בחוף הים נושקים, חופפים, שני דברים מנוגדים: מים וחול. אז, אתה מגיע למנוחה ושקט כי זה חבור של הפכים.
סלט ישראלי
ערב רב של ישראלים התקבץ ובא לפסטיבל. סלט של גילאים, מוצאים ושכבות חברתיות. בקהל כמה וכמה קבוצות: ישראלים שנמצאים כאן בלאו הכי שהם הקהל המתבקש להגיע לכאן, כאלה שהגיעו ממקומות אחרים במיוחד וכאלה שהזדמנו במקרה.
את כו-לם אפשר היה לפגוש כאן: בני עשרים שרק השתחררו מהצבא, מטיילים ותיקים ששורצים בהודו כבר כמה שנים עם מבט גנוב-הזוי כאילו ממתיק סוד, סטודנטים שלקחו חופש מהלימודים ועשו אתנחתא הודית, צעירות רומנטיות שבאו לרישיקש ללמוד רייקי ולעשות יוגה, צעירים שמחפשים את עצמם, זוגות מבוגרים שחצו את החמישים, עושים טיול תרמילאים בכיף בעקבות הילדים, או סתם כי בא להם ויש להם עכשיו זמן וכסף לכייף והודו עושה להם את זה
כמה ימים קודם מנדי שלח את שלוחיו לפזר 'פליירים' אודות הפסטיבל במרכזים ישראלים ברישיקש: משרדי נסיעות, אכסניות, בתי מלון, מרכזי יוגה ומדיטציה, מסעדות.
על לוח המודעות במרכזי חב"ד בדלהי, דרמסלה, מנאלי, פושקר, נפאל ותאילנד התנוססו פליירים שבשרו על האירוע. ואכן, לא מעט ישראלים תכננו את הטיול שלהם כך שיגיעו לרישיקש לקראת הפסטיבל. כמה חבר'ה הגיעו במיוחד מתאילנד. פגשו שם את הרב מויאל בראש השנה. עכשיו, בדרך חזרה לארץ, עצרו ברישיקש.
אי אפשר להתעלם מגודש הישראלים שפוקד את הודו. רובם בני עשרים ואחד עד עשרים ושש, לפני או אחרי הלימודים, אבל אפשר למצוא מכל הסוגים והמינים: יאפים עירונים עגולי משקפיים, קבוצניקים ומושבניקים קשוחים שסיימו מסלול קרבי, גברים מזרחים שחומים מלאי חיוניות, אינטלקטואלים 'חנונים' מהאקדמיה לצד, יבואנים פריקים, תכשיטנים, מעצבי אופנה וצעירים עם מבט חולמני שמצאו את היעוד שלהם בהודו - כולם התנקזו לכור ההיתוך ההודי, מלאי חיים ואנרגיות ושמחה מדבקת.
יש משהו באוויר ההודי, בנופים העצומים, במרחבים, בטבע הנשגב, בחיים הפשוטים, בעובדה שהכל שם זול והשקלים שלך שווים פתאום די הרבה כסף, בניתוק מהארץ ובקצב המזדחל - שמשחרר קפיץ אצל הרבה ישראלים. גם הישראלי הקשוח והמתוח ביותר, הסגור וקשה עם עצמו והסביבה, מתרכך בהודו. פתאום הוא פתוח וצוחק וכבר לא כל כך רציונאלי. מדבר על מיסטיקה, 'אנרגיות', 'תדרים', 'קארמה', 'התכוונות'.. .
קשר סימביוטי
נראה שקיים קשר סימביוטי בינינו לבין ההודים. אחרת איך אפשר להסביר את כמות הישראלים שם? חלקם מטיילים קצרי טווח (באו רק לשלושה-ארבעה חודשים), היתר וותיקים. התחילו במסע מסורתי אחרי הצבא, עם כרטיס לכיוון אחד בלי זמן חזור. הם מסתובבים בהודו, לאורכה ורוחבה, ותוך כדי עושים מסע פנימי שלפעמים משנה אותם לחלוטין.
נוסיף על זה את הפריקים בני החמישים פלוס, שמסרבים להתבגר. שגמרו עם מטלות ההורות ו/או הזוגיות ו/או עבודה ומגשימים חלומות אבודים. רגע לפני בגידת הגוף, ההתפרקות, הם נוגסים 'ביס' גדול בחיים.
שמתם לב שהמלה 'הודי' היא בעצם 'יהודי' בלי 'יוד'? אז אם נרצה או לא - משהו טמיר ומעבר לרציונאלי קושר אותנו אל ההודים. "בכלל", הבהיר לי 'ישראלי-אינדו' צעיר (יש חיה כזאת. הוא לבוש בשרוואל, חולצת כותנה פרופת כפתורים על חזה שזוף ומוצק ועל הראש שלו כרוכה כפייה צבעונית: "הבראהמינים ההודים הם הילדים של אברהם אבינו. ברהאמין- זה אברהם בלי א' בהתחלה."
להקת 'הסולמות' שוב פצחה במופע שנשפך אל הלב. מנדי, עמרם ואייל הרקידו את כולם. שוב אוכל ואקסטזה וריקודים. ילדות צעירות בשורטס וגופיה חושפת פופיק אמרו שהן מרגישות גאות בעם הזה שיודע להיות ביחד למרות הניגודים. צעיר צחקני בג'ינס מטולא, חולצת גופיה שחורה וקעקוע על הכתף אמר שהוא מסתובב הרבה זמן בהודו ולא מחמיץ אף אירוע של חב"ד כי ככה הוא מרגיש קצת בית. גברת בת שישים התפייטה: "הייתי צריכה ליסוע עד הודו לגלות שכולנו יהודים אחים אנחנו".
אייל ריס, שבגלגול הקודם היה די. ג'יי, ושני ישראלים בגיטרה ומפוחית יוצאים בבלוז מאולתר ושרים בגרון ניחר והרבה שיכר אל תוך הלילה.
תיקון רוחני לגנגס
אחרי ליל השמורים, השירים, המדורה וההתוועדות הלילית התייצבנו בשמונה בבוקר, איזה 60 חבר'ה, ויצאנו יחד עם מנדי, אייל, עמרם, זוהר ושביט לטיול בחיק הטבע. מלאן קופים קפצו עלינו בדרך הפתלתלה. הלכנו שעה וחצי, בתוך נוף מדהים ועוצר נשימה, עד שעצרנו ליד בריכה טבעית בסמוך למפלי הגנגס. חיק הטבע ההודי הוא לא חיק הטבע הישראלי. אלה מרחבים מדהימים, עצומי מימדים, שמרחיבים לך את הנפש. עד כמה שזה נשמע קלישאי - את מרגישה קרובה לבריאה, קרובה לאלוהים.
פתחנו במדיטציה ליד מפלי הגנגס, שהוא, כידוע, נהר קדוש להודים. אייל הסביר על המים בחסידות ועל יסוד המים בבריאה שמרמז על כוח התענוג. ליד מים תמיד גדלים פירות מתוקים וגם כשאנו מתקלחים אנו פתאום מתחילים לשיר.
שם, על גדות הגנגס, אייל עשה תיקון רוחני לנהר. זוהר ושביט פצחו בשירי נשמה כשאנו מצטרפים בהתכוונות גדולה אל השירה בחיק הטבע. רגעים קסומים. גם מי שהוא רציונאלי הרגיש ברגעים אלה התעלות ותחושה של חסד ואהבה ויופי שמציפה אותו.
אחרי הצהרים חזרנו לרישיקש. עייפים, סחוטים ועם ברק בעיניים כשלכולם ברור שזהו הפסטיבל היהודי הראשון.
________
כתבה וצילמה: שוש מיימון.
