הרהורים על מינויים

כאשר עלה יאיר לפיד לנאום בכנס רשות ניירות ערך (יום ד', 11.12.13) התגנבה מחשבה לליבי: הוא לא יכול היה להתקבל לעבודה ברשות אפילו כפקיד, כי אין לו תעודת בגרות - ועכשיו הוא ממונה עליה. אותו הדבר נכון לגבי משרד האוצר בכלל, ולגבי יחידות סופר-מקצועיות כמו רשות המיסים בפרט.

בערב הגיע תורה של חברתו למפלגה, יעל גרמן. זמן קצר לאחר ש-ynet פרסם שמד"א סירב לקבל תרומת דם מח"כ פנינה תמנו-שאטה (גם היא מ"יש עתיד"), קבעה שרת הבריאות שזהו סקנדל ושיש לשנות את הנהלים, כך שגם יוצאי אתיופיה יוכלו לתרום דם. נניח בצד את האפשרות המאוד-סבירה שתמנו-שאטה עשתה פרובוקציה מכוונת (למה דווקא היא צולמה בשלב השאלון?) ונציג את העובדות.

מדובר בנוהל של משרד הבריאות עצמו, לא של מד"א, כך שלא הייתה כל סיבה להפיל את התיק על מד"א ולגרש את אנשיו מהכנסת. הנוהל הזה נוגע לכל מי שחי תקופת מינימום במדינות נגועות באיידס, לאו-דווקא אתיופיה. כלומר: זהו שיקול מקצועי לחלוטין שנועד להגן על חיי אדם. אבל גרמן - שהמגע הכי קרוב שלה לענייני בריאות היה כמו של כולנו, מול רופאים שטיפלו בה ובבני משפחתה - לא ידעה את זה, וגם לא חשבה לרגע שצריך לעצור ולבדוק לפני שיורים.


הזכות להיבחר וחובת האמון


בין לבין, חשבתי קצת על שני הרבנים הראשיים החדשים, הרב דוד לאו והרב יצחק יוסף. הם ישמשו ברוטציה בתפקיד נשיא בית הדין הרבני הגדול, למרות שאיש מהם לא היה דיין אפילו לדקה. אם היו ממנים אותי לנשיא בית המשפט העליון, זה היה פחות אבסורדי; אני לפחות רואה בתי משפט מבפנים וקורא אין-ספור פסקי דין. כאשר ממנים שופט הכי זוטר, הוא עובר מיון והכשרה והשתלמויות; אבל נשיא בית הדין הרבני הגדול יכול להיות חף מכל ידע רלוונטי.

מה קורה כאן? האם מה שמובן מאליו במינוי של אחרון הפקידים בשירות הציבורי אינו חל כאשר מדובר על המשרות הבכירות ביותר בו? התשובה חיובית, והיא נובעת ממהותה של הדמוקרטיה. הזכות לבחור היא לב-ליבה של הדמוקרטיה וממנה נובעת הזכות להיבחר. כל אחד יכול להיבחר בידי הציבור לכל תפקיד, כי זה רצון הציבור - והוא הרצון העליון במשטר דמוקרטי. מדובר הן בבחירה ישירה (למשל לכנסת) והן בבחירה עקיפה (למשל לשר בידי הכנסת). תפגעו בזכות להיבחר - ופגעתם ביסוד היסודות של הדמוקרטיה.

אלא שכאן צריך להיכנס עוד מרכיב של משטר דמוקרטי: חובתו של השלטון לפעול לטובת הציבור ולהימנע משיקולים זרים. אני לא תמים ואני יודע שפוליטיקה היא שם נרדף לשיקולים זרים, ואני גם יודע שפוליטיקה חיונית ביותר לדמוקרטיה. אך אין זה אומר שחייבים להשתין מהמקפצה. אין זה אומר שבשמן של הפוליטיקה והדמוקרטיה מותר להנחית על הציבור בעלי תפקידים שברור שאינם כשירים לכך.

תארו לעצמכם שהממשלה הייתה ממנה לרמטכ"ל מישהו שעד עכשיו היה מג"ד. לכאורה - תקין לגמרי: כל אחד יכול להיבחר לכל תפקיד, והממשלה היא המבטאת את רצון הציבור. אך ברור לחלוטין שהציבור לא יסכים לכזה מינוי וברור לחלוטין שהוא לא התכוון, כאשר בחר את הכנסת, שנציגיו בה יפעלו בכזו צורה אבסורדית. אז למה מי שאין לו תעודת בגרות יכול להיות שר האוצר, ומי שמעולם לא עסקה ברפואה יכולה להיות שרת הבריאות, ומי שלא כיהנו דקה כדיינים יכולים להיות ראשי מערכת בתי הדין?


מי שנותן לקוף אקדח


קחו כדוגמה הפוכה שר שלישי של "יש עתיד": הרב שי פירון. רואים שהוא איש חינוך בכל פעולה שהוא עושה בתפקידו כשר החינוך. גם אם חולקים עליו, ברור לחלוטין שיש לו השקפת עולם הנובעת מעשרות שנות ניסיון. רק מי שבא מתוך המערכת יכול היה לבטל את בחינות המיצ"ב ולהאריך את החופש הגדול. איך אני יודע? כי עובדה שרק מי שבא מתוך המערכת עשה את שני הצעדים החיוניים הללו.

כלומר: מינויים אבסורדיים של מי שבעליל אינם מתאימים לתפקידיהם, אינם גזירת גורל. הדמוקרטיה מחייבת את נבחרי הציבור לא למעול באמון שניתן בהם, ומינויים כמו של לפיד, גרמן והרבנים לאו ויוסף הם מעילה באמון. ומי אשם? מי שמינה אותם. אין להסיר כמובן את האחריות ממי שנוטל על עצמו תפקיד שאינו ראוי לו. חז"ל אמרו: "איזהו חכם? - המכיר את מקומו". מכאן ניתן לקבוע חזקה, שמי שאינו מכיר את מקומו - מן הסתם הוא טיפש. אבל האחריות היא קודם כל של מי שמאפשר מינויים כאלו.

כשם שאהוד אולמרט נושא באחריות למינוי האומלל של עמיר פרץ לשר הביטחון, בנימין נתניהו נושא באחריות למינויים האומללים של יאיר לפיד ויעל גרמן. הוא הרי זה שקבע שלפיד יהיה שר האוצר, והוא זה שיכול היה - או בעצם חייב היה - לדרוש שכל המפלגות ימנו לתפקידי שרים אנשים שמבינים משהו בתחומי משרדיהם. נכון, לא תמיד זה חיוני, אבל יש משרדים בהם המקצועיות היא בנפשנו: אוצר, ביטחון, בריאות, משפטים, חינוך.

שמעתי פעם אימרה נחמדה: "כאשר אתה נותן לקוף אקדח, לא יאשימו את הקוף שהוא הרג מישהו". אם הפופוליזם של יעל גרמן יגרום יום אחד למותו של מישהו, היא אומנם תשא באחריות יותר מאשר הקוף - אבל תזכרו שנתניהו הוא שהפקיד בידיה את האקדח הטעון ששמו משרד הבריאות.