שירת הים, שירת הדורות

ימי שְבט עכשיו ואנו סמוך לשַבּת שִירה. כל שנה כשמגיעה פרשת "בְּשַלח", אנו נחשׂפים לקסם הזה של הצירוף: שַבת שִירה. אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות ט"ו, א).

ממש סמוך לחג של "שִירת העשבים", באה לנו "שִירת הים", ובבתי הכנסת של שכונות הנחלאות בירושלים נשמעת בימים אלה "שִירת הבַּקשות". היש צירוף שִירוֹת מקסים מזה?

בַּתיאור של שִירת הים בפרשה שלנו, נאמר: וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן, אֶת-הַתֹּף--בְּיָדָהּ; וַתֵּצֶאןָ כָל-הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ, בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת (שמות ט"ו, כ).

כוח השירה של מִרים הצטייר לחכמינו ככוח של נְביעה, ולֹא פּלא שנלווה לדמותה הדימוי של באֵר מים, באֵר מִרים, באֵר שהלכה עִמה בַּמדבר: "וכך הייתה הבאר שהייתה עִם ישראל במדבר, דומָה לסֶלע מלֵא כְּברה, מְפכפכֶת ועוֹלה...ואומרים עליהָ אֶת השִירה: עֲלִי בְּאֵר עֱנוּ לָהּ(במדבר כא, י"ז), והן מבעבעים ועולין כעמוּד (של מים) למעלה, וכל אחד ואחד מוֹשֵך במקלוֹ" (תוספתא סוכה ג, י"א). באֵר מרים נתפסה כִּבאר מים חיים לכולם, ועל-פי המסורת הייתה לבאֵרהּ של מרים גם סגולת ריפוי.

בתוך סיפור יציאת מצרים ושירת הים מתואר נס ים סוף. בני ישראל עברו ביבשה בתוך הים, ואילו רודפיהם טבעו בים:

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, עַל-הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת-הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל-הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת-הַיָּם לֶחָרָבָה; וַיִּבָּקְעוּ, הַמָּיִם (שמות י"ד, כ"א)

לפי הכתוב המקראי משה בָּקע את הים במטהו, וגם רוח הקדים נשלחה ליבֵּש את המים. כמשורר אני מהרהר שגם שִירת הים יש לה חלק בנֵס ים סוף. השִירה של בני ישראל חוללה את הפֶּלא של בקיעת ים סוף והצלת העם. יש כוח למילים, יש כוח לַניגון לחולל פלאים בעולם. ועל כך הרי כתב המשורר שאול טשרניחובסקי: "כוהני היופי ומִכחול האֳמנים/ הרוֹדים בַּשירה ומִסתרי חִינה/ הם יִגאלו העולם בשִיר ומנגינה" (כליל סונטות "על הדם").

עד שירַת הים לא סופַּר לנו שאבות האומה שרו שירים. אברהם לא שר על נס העקידה, יצחק לא שר על נס הבאת רבקה אֵליו מחרן, יעקב לא שר על נס חלום המלאכים והסולם. שִירת הים היא השִירה הראשונה: כאן בני ישראל קמו ואמרו שִירה צלולה ויפה, שִירת הים: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות ט"ו, א).

מאז שִירה זו, מסופרת ההיסטוריה של העם החל מנקודת מוצא זו: יציאת מצרים. עד אירוע היסטורי זה בני ישראל הם יחידים, ואחר כך הם משפחות. כאן ביציאת מצרים הם יוצאים כעַם, ובהר סינַי נחתמת זֶהותם באופן ברור. רק לאחר מַעמד סינַי נֶאמר לָעם:

הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם (דברים כ"ז, ט)

כתבתי בעבר שיר על סָבי מחוֹלל את שִירת הים ליד החידקל בבגדד. רחוק הוא מארץ ישראל, בארץ הנהרות הוא, אך חי את הזיכרון ההיסטורי של שַבּת שירה. כממשיך גנטי של סבי גם אני שר את שִירת הים בדרכי שלי:

שִירה על הים / בלפור חקק

בְּשַׁבַּת שִׁירָה רָאִיתִי מַרְאֶה
בְּשַׁבַּת שִׁירָה עוֹמֵד סָבִי
מְפַזֵּר לֶחֶם לָעוֹפוֹת
כְּזֵכֵר לַמָּן
מְפַזֵּר פְּסוּקִים לְכָל עֵבֵר
עוֹלֶה בְּסֻלַּם הַזְּמָן
וְרָצִיתִי לִרְאוֹתוֹ שׁוּב בָּשָׂר וָדָם
לָשִׁיר עִמּוֹ כְּאָז
שִׁירַת הַיָּם

וְהוּא עוֹמֵד בְּגָדָיו רְקוּמִים
מָגֵן דָּוִד
זָהָב שָחוּט כֶּסֶף וְשָחר
מְלַמֵּד אוֹתִי לָתֵת מִלִּים לְכֻלָּם
וּמִן הַנְּתִינָה הוּא מִתְמַלֵּא אוֹר.
חוֹלַלְתִּי לְיָדוֹ
נֵס קְרִיעַת הַמִּלִּים מִתּוֹכִי
נִדְבוֹת פִּי לכֻלָּם
שִׁירָה חֲדָשָה שַרְתִּי אָז
עַל שְׂפַת הַיָּם.
רָקַמְתִּי עַל בִּגְדִּי אֶת מָגִנּוֹ שֶׁל סָבִי
מָגֵן דָּוִד
וְכָךְ עָמַדְתִּי מַקְרִיב לֶחֶם אִשֶּׁה
לֶחֶם אִישִׁי


נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא
מַה נִכְסְפָה נַפְשִׁי