בשבוע החולף שמעתי את נשיא המדינה, כטוב ליבו בסופרלטיבים על יפי העולם וגדולת נפשו של האדם, מסביר לשומעיו שארה"ב, בניגוד לאימפריות מוקדמות יותר, רכשה את מעמדה העולמי בזכות נתינה ולא בזכות לקיחה - האמנם?!
ובכן, אני חולק עליו מכל וכל. עושרה העצום של ארה"ב בא משילוב של נתינה שנועדה להניח יסודות ללקיחה בעלת ערך גבוה בהרבה מהנתינה, ומלקיחה בכוח הזרוע בדומה לכל האימפריות שקדמו לה.
די אם נזכיר בכך למי היו שייכות המדינות טקסס, ניו-מקסיקו, חלקים גדולים מדרום קליפורניה ואריזונה, עד לא מכבר, שלא לדבר על נישול האינדיאנים והשמדתם הכמעט מוחלטת. אז נכון שלא ראוי לשפוט לכף חומרה כיום מעשים מן העבר שאירעו כאשר הנורמות המקובלות היו שונות, וכללי המשחק אחרים. אבל מכאן ועד להצגת תמונה מסולפת לחלוטין, המרחק גדול. שינוי ההוויה יצר לא רק מדדי הערכה שונים, הוא יצר גם תהליכים ושיטות השתלטות שונים, וכיום יכולה מעצמה כארה"ב להשתלט על רוב מדינות העולם רק בכוחה הכלכלי והפוליטי. ומבחינת מי שסובל סוג זה של השתלטות, התוצאה דה פקטו היא אותה תוצאה, גם כששפך הדם הופחת.
פעולותיה הצבאיות של ארה"ב בעולם למן סיום מלחמת העולם השנייה ועד עצם ימים אלה, יהיו הטיעונים להצדקתן אשר יהיו, מייצגים חלק גדול מהסכסוכים המזויינים הגדולים והעקובים מדם, כשרובם הסתיימו בכשלונות ברוב הפרמטרים המוצהרים שבגינם התחילו, למן קוריאה ועד אפגניסטן ובכלל זה המלחמה בטרור. בגלל עוצמתה, יכולה ארה"ב להרשות לעצמה "ניסויים" מסוג זה, אבל אין היא זכאית ואין היא יכולה לשפוט כראוי על-פי תוצאות נסיונה היא השלכה של כשלונות דומים על מדינות אחרות, חלשות בהרבה ממנה.
אף מדינה לפני ארה"ב לא "קנתה" בעידן המודרני מדינה אחרת הנמצאת במרחק 10,000 ק"מ ממנה בתמורה לתשלום שנתי של 3.5 מיליארד דולר ושימוש בזכות הוטו באו"ם, שלמעשה אין שום סיבה שתהיה מוגבלת ל"נבחרת" של חמש או שש מדינות בעולם, ובכללן ארה"ב. ועדיין לא דיברנו על 100 השנים בהן מנצלת ארה"ב את שליטתה באופנים שונים על מקורות הדלק של המזרח התיכון, בכדי להפוך לצרכן של כ-40% מתפוקת הדלק העולמי במחיר מגוחך ולמזהמת הגדולה ביותר של האקולוגיה העולמית במשך עשרות שנים; וזו רק התחלת ההגינות האמריקנית.
עם כל הכבוד לארה"ב, בנושאי הביטחון הלאומי של ישראל הגיע הרגע לומר לה: די! עד כאן. ניסיונות ההשתלטות האמריקנית על ההוויה הישראלית בטענות סרק חסרות שחר, לפיהן היא עוזרת לנו לעזור לעצמנו, עברו כבר מזמן את גבול הסביר ואת מידות הטעם הטוב, והופכים במהירות לחיבוק של דוב. חיבוק זה מנסה לגמד את מדינת היהודים הקטנה בלאו הכי, עד כדי הפיכתה למדינת וסלים.
אנו חייבים להפסיק זאת בטרם תהפוך הביקורת על התנהלות ארה"ב מול ישראל בימי הממשל הנוכחי, לסלידה ולשינאה בחוגים רחבים בישראל. האמריקנים מתגלים עם כל יום שחולף כנאיביים יותר ויותר מול סיפורי אלף לילה ולילה של המזרח התיכון, וכמי שאינו מצליח להסתגל למציאות זו, ומנסה כפיל בחנות חרסינה להתאים את המציאות להשקפות-עולם זרות למקום ולתרבותו. התחילו לאחרונה להפגין את חולשותיהם אלה גם מול ישראל. בסיס הגישה הוא בסיפורי מעשיות שבו הלעיטו אותם "חוגים משיחיים" בשמאל הישראלי וחוגים אנטי-ישראלים בעולם הערבי, ועיקרה: הסכסוך הישראלי-ערבי הוא סכסוך טריטוריאלי שניתן לפתרו במהירות אם רק ישתכנעו כמה ישראלים "מוזרים" לוותר על מולדתם. ומשיקרה הדבר יעלמו צרותיו של האזור כלא היו - זו מחשבת הבל והונאה במצח נחושה.
בה בעת שארה"ב מנסה להתחשבן עם ישראל התחשבנות קטנונית שאליה מתלווה משבר מלאכותי ומבויים היטב, על שמישהו בממשל הישראלי זייף בניגון העמדת הפנים המבויים על ידם, יושב לו אבו מאזן ברמאללה ומספר לשומעיו ברחבי יהודה ושומרון ובעצם בעולם כולו, כי כל ההצגה האמריקנית היא כלאם פאדי, ופיתפותי ביצים, משום שתנאי הפלשתינים להסדר הם אולטימטיביים, והם דומים דימיון מפליא לתביעותיהם בכל מאה השנים האחרונות, ובמילים אחרות:
טרוף מערכות?
העלמותה של ישראל או הפיכתה דה-פקטו למדינה ערבית; ואמריקה האוביקטיבית... שותקת - אנחנו בחלם או בטרוף מערכות? תתעשתו כולם, גם ה"חכמים" וגם הטיפשים; לאן רצים כל "המשוגעים" שמשתתפים במחזה האבסורד הזה?! ובאותו זמן אומרים כמעט כל מי שיש לו זכות דיבור אצל השותף האמריקני החדש, אירן, דברים חמורים פי כמה על נשיא ארה"ב, על שר החוץ ועל אמריקה בכלל, ואין פוצה פה ומצפצף, אכן ידידות מופלגת...
וברור אפילו לקטן ולשוטה שאילו אמר יעלון שציפיותיו של קרי לסיים מו"מ לשלום (התכלית האמיתית של כל המהלך) בתשעה חודשים אינה ראלית (במקום הזויה) וכי הצבת הסכסוך כמרכז הכובד של אי-היציבות במזרח-התיכון שגויה (במקום משיחית), הייתה אמירה זו נחשבת ללא ספק להערכה שקולה ואחראית ששותפים לה רבים בישראל, בארה"ב ובמקומות נוספים בעולם. אולם כיום הבעיה החשובה אצל האמריקנים אינה האמת או סילוף האמת, אלא הכבוד ומיהו זה שאומר את הדברים. ואם כך, היכן הכבוד שלהם כלפי אחרים? כלפי ראש ממשלת ישראל, למשל. ומאידך-גיסא, התגובות של קרי ושל דוברי ממשל בארה"ב מאז האינצידנט עם יעלון, רק מחזקות את הרושם שיעלון לא אמר כל מה שראוי היה להאמר, על גישתם של קרי ושל הממשל.
היחס לארה"ב אינו יכול ואינו צריך להיות של מקבל עזרה שעליו לרדת על ברכיו מול כל גחמה אמריקנית, לוותר על עקרונותיו ו/או שאיפותיו ולציית לפריץ. אם ארה"ב אינה יודעת להגיש סיוע מבלי לשעבד את המקבל לרצונותיה, מוטב תפסיק להעמיד פנים של מושיע או תיתן סיוע רק במינון שאינו משיא אותה לשעבד את מקבלו.
הוקרת תודה היא דבר במקום, והתחשבות בצרכיה ורצונותיה של ארה"ב כידידה מסייעת, גם מתבקשים וגם נכון לעשותם, כל עוד אין מדובר בהשתעבדות שהיא כביכול מובנת מאליה. אנו זקוקים לסיוע האמריקני, אבל אם פרוש הדבר הוא אובדן העצמאות וחופש ההחלטה, כדאי שנתחיל לשקול ויתור מרצון על חלקים גדולים בסיוע או על הריבונות, והעברת מלוא האחריות לגורלנו לארה"ב, משום שבהתנהלות של ידועה בציבור, אין שום יתרון.
בבולמוס ההינתקות שלה מהמזרח התיכון, פועלת ארה"ב יותר ויותר כנושאת מטוסים ענקית שכבתה את כל חיישניה, והיא דורסת בדרכה גם ספינות קרב אחרות וגם יאכטות של מטיילים תמימים. כושר האבחנה הרציונלי שלה הולך ומתעמעם ומעורבותה הופכת מסיכוי לסיכון.
האירוע האחרון עם יעלון, מצביע על האופי החדש-ישן של התנהלות בנוסח ה"אמריקני המכוער" בן זמננו, שמפעילה ארה"ב "ידידתנו הקרובה" מול ישראל. בעוד קרי אמור להמצא במקומותינו כמתווך הוא פועל-כנציב עליון, וכאשר הוא מבוקר על כך, מסבירים לנו יודעי ח"ן שהדבר נעשה על דעת הנשיא אובמה, וזה אמור להרגיענו. בראיה ישראלית מפוכחת ולא מתחסדת, כל מה שעושה קרי הוא על דעת הנשיא אובה ובשליחותו, ואין רבותא בטענה שיש לו מדיניות פרטית כלפי ישראל. כי אם נכון הדבר, זו בעיה אמריקנית פנימית.
יתכן שיש לו סגנון אישי נוח יותר או נוח פחות, אבל לא הסגנון הוא העיקר אלה התכנים. עיקר הביקורת המושמעת נגד קרי היא על התכנים ועל התנהלות שאינה מתאימה למתווך - הוא קובע מה, מתי ועל-ידי מי, ומצפה שעל הכל יאמר לו "הן" - זה לא מתווך!
כאשר קם מישהו בישראל ואומר לקרי (כנציג ארה"ב) דברים כהוויתם (וכדאי לקרוא את עקרי דבריו של יעלון, למשל ב
ידיעות אחרונות מ-15.1.14, עמ' 3), כולם נכונים ומדאיגים. מתוך דברים אלה, גם ללא "הפרשנות" המיותרת של יעלון, ארה"ב באובססיה וארה"ב כזו היא ארה"ב מסוכנת. יעלון הוא שר הביטחון של ישראל וגם גנרל בעצמו. ומותר שגם לו תהיינה רגישויות מקצועיות ואחרות, כאשר מנסה ארה"ב להלביש עליו גנרלים מטעמה, שילמדו אותו מהם האינטרסים הביטחוניים של ישאל.
לא למלא פינו מים
לאחר שלומדים שגם בנושא אירן חזרה ארה"ב לסורה והיא משחקת עם ישראל ב"מחבואים" ואינה משתפת אותה בפרטי המו"מ בשאלת תוכנית הגרעין, בהשראת או בהוראה של הנשיא אובמה, שעה שישראל היא המדינה המאויימת ביותר בעולם ע"י תוכנית זו - אין יותר מקום למלא פינו מים בשאלות של ביטחון לאומי. יעלון הוא האיש המופקד כיום בממשלת ישראל על נושא זה, ובניגוד לרבים מקודמיו שמלאו פיהם מים גם כשלא הייתה לכך הצדקה, טוב שהוא אינו עושה כמותם וחשוב שהציבור יקשיב היטב לדבריו ויסיק מהם מסקנות.
לא הדיבורים בעלמא על מחויבות אמריקנית לביטחון ישראל הם עיקר, אלא ההתנהלות האמריקנית דה-פקטו בנושאי הליבה של הביטחון הלאומי שלנו. לאחרונה אין במה להתגאות, לא בעמדות של קרי בשם אובמה ולא באלה של אובמה עצמו. אם פעלו של קרי מייצג כהלכה את מצוות אדוניו, כי אז מעידים הדברים על שאדוניו שב ומתגלה באור מפוקפק, הן במזרח התיכון בכלל והן מול מדינת ישראל. אולי נכון יהיה לחזור ולהזכיר לארה"ב, שאספקת נשק ומודיעין תוך הטלת מגבלות פוליטיות ומדיניות, לעיתים קשות, על השימוש בהם, אינם בדיוק כיבוד ריבונותה של ישראל ובוודאי לא כל מה שנחוץ לשימוש ביטחונה הלאומי. אל תפריע לנו לעשות מה שמתחייב מאיתנו כמדינה ריבונית.
פן אחר של מה שבקרוב נוכל לכנות "השתוללות אמריקנית" אם תמשכנה המגמות הנוכחיות, נוגע לאופן בו מתנהל קרי במערכת הפוליטית הישראלית - כמעט מעשה הפרד ומשול בריש גלי ובמצח נחושה. אחרי שהנשיא אובמה פנה ישירות לכנסת ולעם בישראל, בהופעתו בביקור האחרון בניסיון להניע את הציבור לשנות עמדות בניגוד למדיניות המוצהרת של ממשלה דמוקרטית נבחרת, מבצע קרי כיום "גיוס חופשי של תומכים" למדיניותו בקואליציה ובאופוזיציה, כשהכוכב האחרון הוא ליברמן.
אני מבין היטב שיהיו מי שיאמרו שנתניהו מקבל עתה שיעור על מעורבותו במערכת הבחירות בארה"ב, ועל ניסיונותיו לפעול בקונגרס בעניין התוכנית הגרעינית של אירן. אינני חושב שזו מטרת המהלכים האמריקנים האחרונים. אני סבור שהסיבות יסודיות הרבה יותר, ומשום כך ייתכן שנתניהו קרא את התמונה טוב מאחרים וניסה בצדק להקדים תרופה למכה. סביר להניח שנזהר מדי במהלכיו, ואולי אחר את הרכבת מסיבות פנים אמריקניות. בכל מקרה, שעור פוזיטיבי אין בהתנהלות האמריקנית, יש רק הגדלה של הספקנות, של חוסר האמון ושל ההסתייגות מהתנהלותה, לפחות ברוב הציבור הציוני הישראלי.
ההתקפות הפרועות על יעלון, אף שדבריו נאמרו בחוג סגור ולא לפרסום ופורסמו בניגוד לנורמות המקובלות ביחסי ממשל עם התקשורת (נושא טעון בדיקה בכל מקרה), מעידות על רצון לתקוע טריז בינו לבין ראש הממשלה - עוד "מחווה" אמריקנית בלתי נסבלת של הפרד ומשול. מעשיה של ארה"ב: בהאזנות נגד בכירי המימשל בישראל. בהסתרת מידע שהתחייבה להעביר לישראל פעם אחר פעם במרוצת הדור האחרון, מעשים שעמדו גם ביסוד "פרשת פולרד", והיחס לפולרד עצמו.
אי-סימטריה בעמדות ארצות הברית כלפי הפרות פלשתיניות של הסכמים קיימים, בהשוואה לעמדות שהיא מביעה בנושא ההתישבות באיו"ש לרבות בגושי ההתישבות, חרף מכתבו של הנשיא בוש לשרון בעקבות פינוי עזה, והפיכת המו"מ העכשווי ממו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים להדברות מסוננת ומצונזרת דרך ארה"ב - הם רק חלק מהדוגמאות לחוסר ההגינות בהתנהלותה של ארה"ב כלפי ישראל.
הגייסות בשמאל הישראלי, המשרתים כיום את ארה"ב כעבדים נרצעים, נוהגים מולה כמלחכי פינכה מהסוג הירוד ביותר ושותפים אקטיביים לשיבוש מדיניותה של ממשלה נבחרת בישראל (מה שהיה קרוי באמצע המאה ה- 20 גייס חמישי). הם חוזרים ומתגלים מדי פעם בשיא חדש של שפלות, ומנמקים זאת בבעלות לכאורה על הדאגה הכנה לעם ולמדינה.
בוויכוח על דברי בוגי יעלון הם הופכים למקהלת מגינים שוטים על הפריץ מול שר הביטחון שלהם. משותפים אסטרטגיים לישראל הציונית, ומי שסברו בטיפשותם שירתמו את ארה"ב לסייע להם במאבק נגד יישוב ארץ-ישראל בתרוץ של קידום הסדר של שלום, הם הולכים מתמסרים לתפקיד שמקצה להם ארה"ב במאבקה נגד הציונות המגשימה - גורמי שיבוש וחתרנות, ומגינים אובססיביים של כל שטות שאומר הממשל האמריקני וכל פרובוקציה שהוא יוזם נגד ממשלתה הנבחרת של ישראל, כל אימת שהיא אינה נכנעת לגחמותיו.
מותר להם לא להסכים עם מדיניות הממשלה ולבקר אותה, אבל לא סביר (לשון המעטה) שיעדיפו בעימות פומבי שיוזם הממשל האמריקני בכוונת מכוון את עמדתו על עמדת ממשלתם, אלא אם כן כבר העבירה אותם שנאתם הבלתי רציונלית לראש הממשלה ולמתישבי איו"ש על דעתם. שהרי אחד מתפקידיה של ממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית, הוא להציב סייגים בשם המדינה לשאיפות ולדרישות בלתי מתקבלות על הדעת גם מצד ידידים וגם מצד אויבים. ואם מאמצי הממשל האמריקני מכוונים ליצור משבר עם ישראל במטרה להחליף בה את הממשלה הנבחרת בנימוק הזוי כזה או אחר, או אז השותפים הישראלים למהלך כזה הם אויבי הדמוקרטיה, ויש לפעול מולם בהתאם.
השמאל הישראלי צריך היה ללמוד עד כה, שכל מהלכיו המחוכמים לכאורה והמתחכמים בפועל, הולידו בסופו של דבר ראקציה שפגעה בהם ובדברים החשובים להם. ב"אמוק" בו הם פועלים כיום הם שוכחים עובדה זו, וכאשר יחשפו לראקציה למעשיהם דהיום, וזו בוא תבוא, ישמיעו לנו שוב את בכי הקוזק הנגזל בו התמחו בצורה מפליאה בדור האחרון.
ארה"ב הגזימה הפעם, והגזימה בגדול. על ראש הממשלה להתיצב מאחורי שר הביטחון שלו ולתת גיבוי מלא לתוכן דבריו בכל מה שנוגע לסוגיות הביטחוניות שעל סדר היום. אין הוא חייב לאמץ את הסגנון, אבל חשוב שיעשה אבחנה ברורה בין השנים. עוד ראוי שיפעל ביד קשה נגד מדליפי הדברים משיחת הרקע שלא הייתה לפרסום. לא ייתכן להניח לפרובוקטורים, בין אם קוראים להם עיתונאים ובין אם קוראים להם בשם אחר, לשבש את יחסי ישראל עם מדינות אחרות, לפגוע בפעולות הממשלה, או לחרחר ריבים פנימיים כסנסציה לשמה. אנו עדים בשנים האחרונות ליותר מדי מקרים בהם הנאמנות לסנסציה ולרווח פרסומי או כספי, עומדים אצל ישראלים בזויים כאלה ואחרים לפני שיקולי הסולידריות הלאומית והביטחון הלאומי. יש לשים אצבע עבה בסכר זה לבל יפרץ.
בשאלת תוכן הדברים שאמר בוגי, כבר ציינתי שטוב שאמרם. בצד הפלשתיני אף אחד אינו סותם את פיו, וראש הרשות חוזר בעצמו ומסביר לעולם ולנו פעם אחר פעם מדוע אין סיכוי למו"מ הנוכחי. ראוי שהציבור הישראלי, שבמוקדם או במאוחר יקרא להחליט בסוגיה זו, ישמע מ
מקור ראשון דוגמת שר הביטחון, שהוא במקרה גם רמטכ"ל לשעבר, מהם שיקוליו הביטחוניים, ישקול את הדברים לעצמו ויחליט כשהוא מבין היטב במה מדובר. יש לדחות בשתי ידיים "צנזורה" אמריקנית על אמירות פנים-ישראליות, גם אם הן אינן לרוחו של הממשל - זה פרושן של ריבונות ושל דמוקרטיה.
גם כשאנו מוקירים תודה לארה"ב על עזרתה, איננו משעבדים ואסור שנשעבד את ריבונותנו ל"אוזן המוסיקלית" של ארה"ב. ארה"ב יודעת וידעה כאשר קיבלה (או לקחה) על עצמה את פעילות התיווך, שיש בישראל מתנגדים רבים לחלק מעמדותיה. מותר לה לנסות לשכנע אותם שהם טועים, אבל אסור לה לנסות לסתום להם את הפה.
ישראל חייבת להתנער מלוח הזמנים שקצב קרי ולהסתלק מרעיון הסכמי הביניים, הסכמי מסגרת או כל תרגיל "הונאה" פוליטי אחר. היעד המקורי של המו"מ היה: מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים, ויש לחזור למסגרת זו, יקח הדבר ככל שיקח. העברת המו"מ לשליטת קרי היא שגיאה אסטרטגית. כל מסגרות הביניים הן עצות אחיתופל, שבמסגרתן נדרשת ישראל לשלם במטבע "קשה" טריטוריאלי תמורת פיסות נייר חסרות ערך ממשי. כל מסגרות הביניים מכוונות לדחות את ההחלטות הערביות המהותיות על סיום הסכסוך, ומסכנות את האפשרות שהסכם כזה יחתם באיזשהו טווח זמן נראה לעין. על ישראל להבהיר את הקוים שמבחינתה הם "יהרג ובל יעבור", וסביבם לנהל את המו"מ, לאמור:
א. קוי 67 אינם גבול ביטחון, לכן הם אינם בסיס לקביעת הגבולות הסופיים במו"מ. גבולות ביטחון יהיו בשליטה צבאית ישראלית בלעדית, ובכלל זה בבקעת הירדן.
ב. אין זכות שיבה משום סוג שהוא.
ג. הכרה ערבית כוללת במדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי היא תנאי להכרה ישראלית במדינה פלשתינית בגבולות מוסכמים.
ד. ירושלים לא תחולק
ה. כל שאר הנושאים יקבעו במו"מ על בסיס של הדדיות.
ו. הסכם שלום יהיה גם הסכם לסיום הסכסוך. הסכם זה יחתם כעסקת חבילה לגבי כל הנושאים יחד, ויכלול לוח זמנים ומפת דרכים מוסכמים לביצוע מדורג של כל הסעיפים הכלולים בו.
זה המנדט שיש לתת לקרי כמתווך, ובתחום מנדט זה יש לבקשו לפעול. אם ארה"ב אינה יכולה או אינה רוצה לפעול במסגרת מנדט זה, ימשך המו"מ ללא מתווכים. עד להסכם סופי ימשך המצב הקיים.
ישראל חייבת להבהיר באותה נשימה, שצעדים חד-צדדיים של הרשות יענו בצעדים חד-צדדיים מצד ישראל.
מוטב שראש הממשלה יעצור את ה"מרוץ המטורף" המתנהל כיום למספר שבועות, בכדי לבצע RESET של התהליך ולחזור להתנהל באופן שפוי ובכללי משחק מוסכמים ומובנים, בטרם יאבד כליל את השליטה עליו וגם על הנעשה במדינה.
בהזדמנות זו, אני מבקש להזכיר לו שפרט לניהול מו"מ עם הפלשתינים שהוא נושא חשוב, עליו לנהל מדינה עם בעיות פתוחות רבות ולדאוג גם לביטחון הפנים וגם לביטחון השוטף, שארה"ב "מקפידה" לאחרונה לחתור תחתיו ולערער אותו במגעיה הסודיים עם אירן, ולא רק שם.
אם יש מה שיכול לפגוע באמון בין אנשים ובין מדינות, הריהו כחש, שקר, הונאה, הטעיה וכל מה שארה"ב עושה לישראל כבר שנים רבות ובשפע, תוך העמדת פנים "שהכל נעשה לכבודה של ישראל". התמונה בעולם המציאותי אינה כזו, וכדאי שנשתחרר ממנה ונסתפק בשיתוף פעולה מוגבל ומוטה אינטרסים, פשוט משום שזו המציאות במיוחד בימי הנשיא אובמה.
התהיות בסוגיה זו עשויות לגלם משמעויות...
