הקרן לישראל חדשה - לבנוניזציה של ישראל?

בשנת 1977, הלא היא שנת המהפך, עלה הימין, בראשותו של מנחם בגין - לשלטון. הקואליציה שהרכיב מנחם בגין, הגיעה למספר המכובד של 77 ח"כים לעומת 41 ח"כים של המרכז-שמאל.

מחנה השמאל לא היה כמובן עשוי ממקשה אחת, אבל הוא היה חדור רוח לחימה ופעילים בו אף השמיעו טענה, אשר תלווה את הממשלות הבאות שנים רבות: שלטון הליכוד איננו לגיטימי. אם לא נצליח להחליף את הליכוד, אולי צריך להחליף את העם, אמר יצחק בן-אהרון, מראשי המערך באמירה שנכנסה לספר המשלים והפתגמים של ישראל... גוש זה, מצא את תכלית עיסוקיו הפוליטיים במאבק על דעת הקהל מתוך הכנסת.

"נשרת את הציבור כאופוזיציה", אמרו. בשנים יבואו מצאו חלקים מהשמאל הפרלמנטרי את מקומם בממשלות ישראל, כאשר נוצר תיקו בין שני הגושים הגדולים, העבודה והליכוד. אבל היה לו "זנב", שמאל קיצוני דוגמת מרץ, שלא מצא את מקומו בקואליציות לימים יבואו.

אותו חלק מינורי של השמאל שנדחק-נפלט מהמערכת הפוליטית, מצא את עצמו מאמץ יותר ויותר דעות קיצוניות. הגלישה לתחום של מיליטנטיות אנרכיסטית ואיבה לכל המשתמע מהמושג "שלטון". הייתה רק שאלה של זמן. מעת שמושגים אלה נטמעו יותר ויותר במאבק הפוליטי מול "השלטון" באשר הוא, נצבעה פעילותו של השמאל המיליטנטי יותר ויותר בגוון אנטי ציוני ופרו פלשתיני. שילוב של פעילים אנרכיסטים נגד הכיבוש, עם אנשי ציבור מהשמאל הקיצוני חיזק מגמה זו.

הקבוצה החדשה גילתה חיש קל שהיא לא לבד. במבנה החדש של השמאל הפוליטי והקבוצות האנרכיסטיות, נמצא להן מעין "עזר כנגדם". מרצונו או שלא מרצונו, בטובתו או שלא בטובתו, התברר עד מהרה כי השותף, בן הברית. הוא לא פחות מבית המשפט העליון. במספר פסקי דין עקרוניים וחדשניים, חלקם ללא תקדים בחו"ל, הונחה תשתית משפטית לפעילות חוץ-שלטונית ואף אנרכיסטית.

קרוב לוודאי שהמערכת המשפטית לא נתנה על כך את דעתה מלכתחילה, ובוודאי מבלי שהתכוונה לכך מלכתחילה. פסק הדין הראשון קבע, כי כאשר על כף המאזניים השאלה מה עדיף, האמת או חופש הביטוי, חופש הביטוי עדיף. פסק דין אחר קבע את העיקרון שדי ב"אמת לשעתה", כדי להצדיק פסק דין אף אם מתברר כי הנתבע אכן שיקר. בדרך זו הונחה תשתית לפעילות פוליטית ענפה מאוד של גופים חוץ פרלמנטרים עויינים את המדינה הציונית, וסבורים כי כל מאבק להפלתה, אף אם הוא שקרי, אף אם הוא בחזקת עלילת דם, אין בו פסול.

אופייני ודוגמה למסלול שעשו פעילים, ולא נמנה כאן את כולם, מהמערכת הציבורית הרשמית אל חיקו של השמאל הקיצוני / רדיקלי, אפשר לראות בדרכה של נעמי חזן.

חזן הייתה פעילה בכנסת מטעם מרץ בשנים 2003-1992, ואף ייצגה את ישראל בפורומים בין לאומיים חשובים. משנכזבה תוחלתה להמשיך במרץ במקומות ריאליים (בסוף דרכה זו הוצע לה המקום ה-112 ברשימת מרץ לכנסת...), מצאה עצמה כנשיאת הקרן לישראל החדשה, שחיפשה איש ציבור ישראלי נכבד להתלות בו... כאן הייתה פעילה בין השנים 2012-1008. נקודת המשבר הייתה תמיכתה שלה ושל הקרן בדוח גולדסטון, וסירובה להתכחש לו גם אחרי שגולדסטון עצמו חזר בו מהאשמותיו בדוח.

דוח גולדסטון היה בחזקת אות ירוק לקיתונות שופכין שהוטחו בישראל. למדינה נגרם נזק כבד בעקבותיו. ובין התומכים בו, באופן מוצהר היו ארגונים שנתמכו על-ידי הקרן לישראל החדשה, ובראשם נעמי חזן. שגם היא סירבה להתכחש לו גם לאחר שגולדסטון עצמו חזר בו.

בשנים האחרונות התהליך האמור הולך ותופס תאוצה. של הקרן, מקצינה יותר ויותר. באחרונה התברר שהיא עומדת מאחורי גופים שתמכו במהגרי העבודה האפריקנים בהפגנותיהם המתריסות, במימון ובפעילות ארגונית של ממש.

בכנסת הקודמת וגם בכנסת הנוכחית, נקטו מספר ח"כים ביוזמה להפעיל את חוקי השקיפות גם על הקרן ונתמכיה. הועלתה הצעה להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, שתבדוק מי עומד מאחורי מימון הגופים שעושים, בין היתר, דה-לגיטימציה לצה"ל, תומכי הקרן החדשה לישראל נקטו בכל הדרכים האפשריות כדי לסכל את היוזמה.

חסידי הקרן טענו, כי אין צורך בוועדת חקירה, כי פעילות הקרן שקופה ממילא. מתברר שהאמירה הזו איננה נכונה. הקרן לישראל ושתי"ל (אחיה התאום של הקרן), מפעילים ארגונים ומהלכים פוליטיים בכל הרמות, כולל את המערכת המשפטית כאמור ובראשה בית המשפט העליון, הם מנוהלים מעבר לים בלי שהם חייבים דיווח לאיש. לרשויות בישראל אין שום אפשרות לבדוק מי תורם להן, מהיכן מגיע הכסף, ולאן פניו.

לפני שלוש שנים פנה שתי"ל אל ארגון האומות המאוחדות וביקש להצטרף כיועץ למועצה הכלכלית חברתית של האו"ם. את פעולותיו של שתי"ל לשינוי פני המדינה והחברה הישראלית מממנות, בין השאר, מדינות אירופה. כך, לדוגמה, בשנת 2007, השנה שבה הונפק המסמך, מוזכרים האיחוד האירופי, ממשלת שוויץ וממשלת הולנד כמי שתרמו לשתי"ל מיליוני שקלים.

לנוכח מסכת הפעילות העשירה הזאת, אי-אפשר שלא לשאול את השאלה שבראש המאמר הזה. לאן חותרת הקרן לישראל חדשה? האם לבנוניזציה של המדינה היא משאת נפשה?