בין אובססיביות חולנית לשיגרה חולמנית

פמיניזם אובססיבי

הפעם אני מתכוון להרגיז את כל מי שסבור שפמיניזם אובססיבי היא תופעה חיובית - אני חושב שלא. מה שהשיאני לכתוב שורות אלה היו הפרסומים בתקשורת על כוונה למנות סגן (ית) לנגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, ש"גם היא אישה" - יעני מהפכה פמיניסטית במיטבה: מאפס נשים בצמרת, לצמרת על טהרת הנשים. ובשפע הממל של ידיעה מרעישה זו, חסר רק דבר אחד, הסבר טוב מדוע צריך סגן לנגידה צריך (ה) להיות אישה. הידיעה לא עסקה בשאלות ענייניות לניהול הבנק, לקחים מתהליך המינוי המאוחר של ד"ר פלוג לתפקיד או מה יעודו של סגן וכיצד משלימים הנגיד וסגנו את ההנהלה הבכירה של המוסד הבנקאי הבכיר שלנו. השאלה היחידה הייתה המגדר. זו קרתנות אמיתית, ואובססיה שמתחילה לפגוע ולחבל במערכות השיקולים במינויים בכירים במשק הלאומי. ככזו, היא פסולה בעיני.

אינני נגד תיקון עוולות, בין אם ברמת השכר ובין אם במינויים בכירים, ובלבד שיהיו ענייניים. כעניין של עיקרון, אני שולל אפליה מתקנת, משום שהיא מכתיבה נורמה שלילית בקבלת החלטות.

במקום לבחון נושא ולהתאים פתרונות ובכללם מינויים לנושא ולשיקולי ביצוע מיטביים, מוטה הבחינה לעבר שיקולים בלתי ענייניים, שמרכיב האובססיה מאפיל בהם על כל עניין אחר.

האובססיה מעוותת את סדר הפעולות הנכון ואת חשיבותם של השיקולים הענייניים במכלול השיקולים, ובמקרים לא מעטים להוביל לכך שתהליך הבחירה מפסיק להיות לוגי והופך לאמוציונלי וגחמני.

המאבק להגדלת מספרן של נשים בתפקידים בכירים במערכת הציבורית, חרג כבר מהרעיון של מניעת קיפוח לעבר מסע צלב - מן אמונה עיוורת שאינה רואה דבר מלבד הסדין האדום המגדרי. זו מציאות שלילית, שאינה מזיקה רק למערכת הציבורית, היא עלולה לשבש לגרור אבסורדים ונזקים שיפגעו ברצון הנכון באופן בסיסי לראות שיוויון הזדמנויות ושיוויון בפועל בין נשים לגברים בתפקידים ציבוריים, ובלבד שהסיבה המביאה לכך היא עניינית.

אינני מאמין "בהצנחה" מלמעלה, למרות שלפעמים היא מצליחה. יצירת המודעות והתנאים לשיוויון קשורה בתהליכי בניה מהמסד לטפחות. כאשר יהיו מספיק מועמדות מתאימות, בהדרגה תהפוך בחירתם לעובדה. אם ימונו לתפקיד במסגרת אפליה מתקנת, תמיד יהיו עטורות בהילה של ספק - חלקו מקצועי וחלקו אחר... והצלחות פה ושם תהיינה בגדר היוצא מן הכלל ולא הכלל. התקדמות מודרגת גם מוכיחה את הטענה הבסיסית של התאמה מהותית, גם מאפשרת הסתגלות מערכתית וגם מעצבת מחדש את הנורמה, מבלי שהיא מפתחת בגלל אגרסיביות יתרה ואף מופרזת, התנגדות בלתי עניינית מצד מי שבצדק או לא בצדק מרגישים מאוימים ע"י "הביורוקרטיה" האופורטוניסטית.

לא כל אסימטריה היא תולדה של אפליה, לעיתים מזומנות היא תולדה של הוויה שיוצרת תהליכים שתוצאתם היא אסימטריה. שינוי התהליכים, מתן בהדרגה את האסימטריה, וחוסך קשיים רבים ומאבקים מכוערים ומיותרים. כאשר מזהים לא נכון את הסיבות להתהוות מצב מסוים, סביר להניח שגם צעדי התיקון יהיו שגויים או בלתי -יעילים ושכר האגרסיה יצא בהפסדו של המאבק הנכון כשלעצמו.

חליבת המעשנים

ככל שניתן לשפוט מפרסומים בנושא העישון, אין כיום ספק שעישון הוא מעשה חסר אחריות משום שהוא פוגע בבריאות. הוא לא רק מעשה חסר אחריות, הוא גם מעשה חסר התחשבות בזולת, משום שהוא פוגע לא רק במעשנים, אלא גם בכל מי שנמצאים בסביבתם. מתוך תובנות אלה, נקבע בחוק שאין לעשן במקומות ציבוריים ובמיוחד במקומות סגורים. אבל אין די בחוק, משום שהעשן "נייד", וגבולות השפעתו מתרחבים ככל שהעישון רב וכבד יותר - כך בעשן סיגריות וכך גם בעשן מסוגים אחרים, אף שבמקומות פתוחים הריכוז מטבע הדברים נמוך יותר.

מלבד האיסור החוקי, נוטות ממשלות בעולם וממשלת ישראל בכלל זה להלחם בעישון באמצעות הטלת מיסים גדלים והולכים על סיגריות וטבק. הנחה מוטעית של הממשלות היא שאם יגדילו את נטל המס על הסיגריות, המעשנים הכבדים יתרחקו עוד ועוד מהעישון עד שחלק גדול מהם יפסיק, והענף יתמוטט. אני סבור שהם טועים. מאחר שמדובר בהתמכרות, ובאנשים שמפתחים אנטגוניזם כלפי הממשל המנסה להדירם מעישון ב"ניגוד לרצונם", תלך ותגבר אצלם המוטיבציה למצוא חלופות. חלופות אלה עשויות להשתרע על פני מספר רב של וריאציות, החל מגילגול עצמי של סיגריות, כפי שהיה בעבר, וכלה בחלופות גרועות הרבה יותר - מסמים ועד הסנפת כל מה שממסטל את מחפשי החוויות (או הרגיעה) האולטימטיביים.

גם מבחינה כלכלית המיסוי המטפס אינו מרתיע את הגרעין הקשה של מעשנים, משום שהם מגדירים לעצמם סדרי עדיפויות חדשים בהקצאת ההוצאות האישיות מצד אחד ומחפשים מקורות הכנסה נוספים מצד שני.

במקום גישה "נגטיבית" - נגישה ישירה - במאבק בעישון, אולי כדאי לחשוב על דרך אחרת, שיהיו בה שני מהלכים שלא נוסו עד כה:

א. הרחבת מעגל "הנגד" או הסנקציות, באמצעות הקטנת הזכאות לביטוח רפואי למעשנים כרוניים למחלות שהן תוצאה בסבירות גבוה מאוד של עישון. כאשר הם אחראים במודע ובאופן שיטתי למצב הרפואי הירוד, דהיינו במודע הופכים עצמם לנטל על הציבור, צריך הציבור להציב סייג ברור לזכותם זו.

ב. להוסיף לתמריצים את מעגל ה"בעד" - מי שקיבלו על עצמם להיגמל מעישון, ופועלים בהתמדה וברציפות למען השגת יעד זה, ימומן עבורם תהליך הגמילה כאילו מדובר בטיפול רפואי, במסגרת חוק בריאות ממלכתית. תנאי משלים צריך להיות בקרה מקצועית כפופה לחו"ד רפואית שמטרתה להביא להפסקת עישון. מי שיפרוש ממסלול הטיפול יחויב להחזיר את כספי התמיכה, וכך גם מי שיחזור לעשן לאחר שניגמל. הזכות תהיה חד-פעמית (עם אפשרות לחריגה אחת נוספת על בסיס המלצה רפואית מיוחדת. מטופלים שנגמלו ושמרו על הגמילה לפחות 7 שנים, יזכו במענק כספי נכבד מטעם המדינה.

הערכים המספריים הנזכרים בהצעות אלה אינם "מדעיים", ואינם קדושים. טרם הפעלת התמריצים הנוספים המוצעים לעיל, ראוי לערוך בדיקה מסודרת ואיסוף נתונים שיטתי ומקיף, ולאמוד את היקף התופעה ומשמעותה הכלכלית המלאה. ייתכן שיש מקום להריץ "פיילוט" שעל בסיס תוצאותיו תקבענה נורמות היישום השלימות והמדויקות יותר.

בהמשך השגרה הקיימת איני רואה בכל מקרה קפיאה על השמרים במצב שפחות או יותר מיצה את עצמו. עצם הניצול של נושא העישון כ"מחלבת מיסים", פסול בעיני, משום שיש בו ניצול לרעה של חולשתם של אנשים רבים, ומאיך גיסא, הוכח כבר במשך זמן רב שרק העלאת מיסים אינה פותרת את הבעיה, וכיום כבר אינה משיגה התקדמות של ממש. בכדי לנסות ולהשיג יותר, צריך לחרוג מהשיגרה, וכל עוד איננו יכולים לתת תרופה מחסנת, ונזקקים לשיתוף פעולה ומוטיבציה חיובית מצד המעשנים, כדאי לגוון ולהרחיב את סל הכלים והאמצעים.

דו-קרב השוטים בין יעלון לארדן על המשרד להגנת העורף
מזה חודשים ארוכים אנו עדים להתנצחויות וויכוחי סרק בין שני שרים מכובדים בממשלת ישראל על השאלה מי מיותר עבור מי ומדוע.

הוויכוח נגזר מתהליכי ניהול קלוקלים המאפיינים את ממשלות ישראל בכלל ואת הממשלה הנוכחית בפרט, כאשר החלטות ממשלה מתקבלות בחוסר אחריות ובחוסר רצינות, כביכול לטובת הציבור ולמעשה כניסיון לצאת ידי חובת האמירה, או להתחמק מעונשה של ועדת חקירה לכשתקום. שהרי בור שאם ימשיכו הדברים להתנהל כפי שהם מתנהלים כיום, במבחן הלאומי הגדול הבא, יהיה בעורף מחדל אדיר, ובעקבותיו יחליט מי שדאג לקבל את ההחלטה המגוחכת הנוכחית להקים ועדת חקירה ולדאוג לה לכתב מינוי שישחרר אותו מאחריות - כך עשו במקומותינו כולם עד היום...

אינני מתכוון לנתח כאן את הסוגיה השלימה של הצורך או אי-צורך במשרד להגנת העורף, אלא דרך ההתנהלות של שני שרים בכירים בממשלה מול החלטת ממשלה קיימת, על-רקע היותם לא רק שרים ל..., אלא על-רקע היותם חברי ממשלה ובעלי אחריות קולקטיבית להחלטות הממשלה מעשיה ומחדליה, ובעלי אחריות מהותית כלפי הציבור כנבחרי ציבור.

כידוע החליטה הממשלה להקים משרד להגנת העורף. החלטה זו נגזרה משני שיקולים מרכזיים: לקחי עבר של אירועים צבאיים בעיקר למן מלחמת לבנון השנייה, בהם לא תפקד העורף כהלכה, משום שחסרה יד מכוונת מרכזית שתכין אותו לאירועים מסוג זה. וכן לקחי עבר מאירועים המוגדרים "אזרחיים" (למשל, אסונות טבע), שגם בהם לא תפקד העורף כהלכה, וגם כאן משום שלא הייתה יד מכוונת שתכין אותו לכך ותפעיל אותו בצורה מסודרת בשעת מבחן. מציאות זו עדיין עומדת לפתחנו.

מציאות זו מעוררת מספר שאלות, שרק מתן תשובה החלטית להם, תוכל לגזור את כיוון הפתרון שיש ליישם:

א. מי צריך לרכז את הטיפול בעורף בשעת חירום - הצבא או רשות אזרחית?

ב. האם סביר להטיל על צה"ל להיות "המושיע הלאומי" תמיד ובכל נושא אזרחי כצבאי, או שבכך אנו הופכים את הצבא לאומנת במקום לכלי מלחמה?

ג. מהו השיקול המרכזי בהתארגנות העורף לחרום - כלכלי או מהותי?

ד. במצב חירום משולב, האם יוכל הצבא המועסק בלחימה מורכבת, גם להתפנות ולהקצות קשב, ניהול, ואמצעים לטיפול מקיף ויעיל בצורכי העורף?

ה. מנגנוני הטיפול העקריים בעורף בשעת חירום, האם הם יעודיים, או שהם נגזרים ממערכות קיימות, שמתאימות עצמן באמצעות מסגרות ארגוניות ונוהליות מיוחדות לפעול בנסיבות מצב החירום.

ו. האם יהיה זה נכון ונבון להפוך במצב חירום כלשהו את צה"ל לתחליף כולל לכל המערכות הממשלתיות; ואם לא כיצד יכין הצבא ויתרגל את שילובו עם המערכות האזרחיות בתקופות שאינן חירום, ועל חשבון מה יבוא הדבר? מעצם הצגת שאלות אלה, נובעת המסקנה שהביאה להחלטה להקים את המשרד להגנת העורף. המסקנה היא שמצבי החירום בעורף אינם רק צבאיים, תפקוד העורף מושתת על מנגנוני הניהול הרגילים שלו - רשויות מקומיות ומערכות אזרחיות נוספות - שבשעת חירום מקבלות צביון מותאם למציאות החירום. מערכות אלה מכירות היטב את קהל היעד שלהן, והכנה מתאימה מסוגלות להגיש לציבור את הסיוע והשירות להם הוא נזקק בחירום. בהחלטה זו מתגלמת מסקנה האומרת שאת הגנת העורף האזרחי יש להפקיד בידי משרד אזרחי, עם שר אחראי.

ההחלטה העקרונית אומנם התקבלה, מונה שר להגנת העורף - גלעד ארדן - אבל שם נעצרו כל המהלכים הממשלתיים הדרושים בכדי להפוך החלטה עקרונית למציאות תפעולית אפקטיבית. לצד מינוי השר, הוקצה למשרד להגנת העורף תקציב "מצחיק" ובכך הסתפקה הממשלה.

ומאידך-גיסא, נמנעה הממשלה מעבודת המטה הדרושה להפיכת ההחלטה העקרונית למציאות אופרטיבית ומקבלת מלוא ההחלטות הנגזרות מעבודת מטה כזו. על-רקע הצפי ההולך ומתגבר שאנו צפויים לרעידת אדמה קשה באזורנו, על-רקע סופת השלג שפקדה את ישראל לפני מעט יותר מחודש ימים ושיתקה את הבירה ירושלים ואת כל המקומות שגובהם מעל 800 מטר בקרוב, ועל-רקע השריפה הגדולה בכרמל לפני כשלוש שנים - ברור שמצבי חירום אזרחיים אינם סיפור מעשיות.

במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים הגדולים בעזה - "עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן" - הוכח שאכן, הגורמים שאמורים לשאת בנטל הטיפול בעורף בחירום, בין אם הוא צבאי ובין אם אזרחי, הם הגורמים האזרחיים הקיימים, כשהם מתוגברים בכוח אדם ובאמצעים המתאימים לאופי האיום.

שאלה מרכזית קשורה באופי וגבולות הממשק בין צה"ל ומשרד הביטחון למשרד להגנת העורף, משום שעד היום היה צה"ל "המושיע הלאומי", ובהחלטה על הקמת משרד להגנת העורף כלולה אמירה ברור שבעתיד יש לשנות זאת. יש סיבות טובות לבצע מכלול של שינויים בחלוקת האחריות בין שני המשרדים, וכבר אמרתי קודם שלא אדון בהם כאן, אבל גם ללא דיון מפורט ברור שצה"ל מצוייד כיום בציוד רב שאינו מיועד רק לפעילות המלחמתית, אלא גם ל"תפקידיו האזרחיים".

ברור שצה"ל מאומן לפעול מול אוכלוסייה אזרחית, בין היתר משום שהוא הריבון באיו"ש והיה הריבון במשך זמן ממושך גם בעזה ובדרום לבנון. בצה"ל הוקם ופועל פיקוד העורף, שבהערכותו הבסיסית אמור היה למלא תפקידים שכיום אמורים להמצא בתחום אחריותו של המשרד להגנת העורף; וכל סוגיות רבות אחרות. בהגדרת הממשק הזה, שיש בו אינטרסים משרדיים נוגדים, אבל אינטרס ממלכתי אחד - האזרחים - חייבת הממשלה להכריע, אחרי עבודת מטה מסודרת.

בטרם מתקבלת הכרעה סופי לגבי מבנה ותיחום הסמכויות והאחריות של המשרד להגנת העורף מול משרד הביטחון, חייבת הממשלה לשאול עצמה שאלות דומות גם לגבי הממשק בינו לבין המשרד לביטחון הפנים. שאלה יסודית היא האם רצויים בכלל שלושה משרדים נפרדים לביטחון האזרחים בחירום? האם ריבוי הפיצולים אינו אומר בהכרח "בלגן" בשעת מבחן? שאלה יסודית אחרת קשורה באופטימיזציה כלכלית מול אופטימיזציה תפעולית, ושאלה יסודית שלישית היא אם שלושה משרדים נפרדים הם עשיית-יתר לא רצויה, ואם אנו חותרים לצבא קטן וחכם, עם רמת יכולת ביצועית גבוהה במיוחד, האם יש מקום לשקול צירוף המשרד להגנת העורף למשרד הביטחון, בו יהיה תמיד "בן חורג" במידה כזו או אחרת, או שאולי ראוי לשלבו במשרד לביטחון הפנים וכך לשדרג את שני המשרדים ולשפר את יכולותיהם.

שהרי אין זה סוד שגם המשרד לביטחון הפנים דורש ניעור רציני, ומצד שני הוא חלק מהמערכות האזרחיות ונמצא בממשק תפעולי תמידי עם הרשויות האזרחיות. לאור העובדה שמערכת הביטחון "מבטיחה" לנו שבמלחמה עתידית יסבול העורף מירי תלול מסלול ואולי לא רק מכך הרבה יותר משסבל בעבר, ברור שפיקוד העורף יצטרך להמצא בממשק יעיל מאוד עם כל גורם שיהיה אחראי להגנת העורף. כך בוודאי בשעת חירום צבאית, אבל לא מן הנמנע שגם בשעת חירום אזרחית. והשאלה המתלווה למערכת שיקולים זו היא, אם כך למי ראוי שיהיה כפוף, והאם אפשר בכלל לחשוב על מצב שבו בחירום אזרחי הוא כפוף מינהלית למשרד להגנת העורף ומקצועית לצה"ל, ואילו בחירום צבאי או בחירום משולב, הוא נותר כפוף לצה"ל, אבל מתואם באמצעות משרד קישור בעל סמכויות רחבות עם המשרד להגנת העורף.

השאלות רחבות מורכבות ולחלוטין לא פשוטות, ולפיכך גם הפתרונות אינם מידיים. אבל מכך אין להשיג שלא נדרש להשלים את התהליך ולתת תשובות טובות לציבור האזרחים. אין מקום לריב ולדיאלוג אינפנטילי בין משרד הביטחון למשרד להגנת העורף, משום שהשאלה אינה מי יפקד על פיקוד העורף ומי יתגבר ועל חשבון מה את המשרד להגנת העורף. הבעיה היא בעיה של ממשלת ישראל, בעיה גדולה ורצינית מאוד בהיקפה ומשמעותיה וחיוני שתטופל ברצינות הראויה. אף אחד מחברי הממשלה, ובכלל זה ראש הממשלה, לא יהיה פטור מאחריות למחדלים שיתרחשו, אם נושא זה לא יקבל בהקדם את הטיפול המלא והראוי לו.

עמדתו של יעלון כפי שדווחה בתקשורת, אינה יעה לשר ביטחון במדינת ישראל ולאחד הטוענים הראשיים לראשות ממשלה בעתיד. עמדתו של ארדן נגזרת מחולשה יחסית בעניין המשרד שהופקד בידו, משום שהחלטות הממשלה לגבי נושא זה הן חלקיות, מעורפלות ובלתי-רציניות. מאחר שהממשלה אינה יכולה לדון בכל נושא עשר פעמים מטעמים מובנים, ראוי היה שייזום עבודת מטה שבמסגרתה יגבש את מבנה המשרד סמכויותיו ודרכי פעולתו, את הדרישות התקציביות וכוח -אדם ואת הממשקים בינו לבין רשויות ממלכתיות אחרות, ויביא את "החבילה" כולה להכרעת מליאת הממשלה. התנצחות תקשורתית היא ילדותית וחסרת תכלית לגבי שני המעורבים.
לחלופין, יכול ארדן לבקש/ להציע לראש הממשלה שיטיל על המועצה לביטחון לאומי לבצע עבודת מטה כזו תוך זמן קצוב, ולהביאה להחלטה בממשלה, שעל פיה יתחיל המשרד לפעול במרץ. לנוכח האפשרות שנצטרך לעמוד במבחנים לאומיים לא פשוטים במועד קרוב אך בלתי ידוע, אין זמן לבזבז.

הפלצנות של הפורומים של nrg

בימים אלה שוב נקלעתי, בלי כוונה, לפורומים של nrg באינטרנט. לתומי החלטתי לקרוא כמה וכמה מאימרי השפר ודברי החכמה הכלולים בהם. נדהמתי מהרמה הירודה, מהסגנון הבוטה ומן האינטלקט המפוקפק הנודף מהם. אינני חדש באינטרנט וכבר נתקלתי במספר גדול מאוד של בלוגים, תגובות קוראים ופרסומים, שרמתם ירודה מירודה. מאחר שכאן מדובר בפורומים, דהיינו: בקבוצה יעודית המכוונת לקיים דיון בסוגיה ספציפית, בהתנדבות, קיוויתי למצוא מחשבה מקורית, מהולה במעט שכל ישר המנמק עמדות או דעות בנושא שעל הפרק - לא דובים, ולא יער. הדיאלוגים רוויים בהשתלחויות הדדיות חסרות רסן וערך, דברים החוזרים על עצמם משל היה מדובר באוטיסטים, ופיתוח נושא מתחת לכל ביקורת, ובעיקר - העדר זיקה למציאות ולעובדות. דומני שחלק מהאשמה יש ליחס גם למנהל הפורום, שבין תפקידיו, לדעתי, חייבת להיות שאיפה לרמת שיח, איכות דיון ותכן סביר - להד"ם.

נראה שהלקח המיידי שלי מהניסיון העגום הנ"ל הוא להמשיך להתנזר מפורומים אלה ודומיהם.

בשולי הדברים הקודמים, עלתה בדעתי (כן, יש לי דעה...) השאלה, האם ייתכן שלא רק הטלוויזיה האלימה והקולנוע "הפלסטי" מעלים את רף האלימות בחברה המודרנית? האם לא ייתכן שהאגרסיה השופעת בכמויות מבהילות בפורומים כאלה ואחרים אחראית לכך לא פחות? בעצם השכיחות והעוצמה של התופעות יש אולי שיעבוד (סוגסטיה) של המוח לשיח רדוד ואלים, ובשעה שאובדת האבחנה בין מציאות מדומיינת למציאות, ההתנהלות המתקבעת כהתמכרות במציאות המדומיינת, עוברת להיות התנהלות דה-פקטו גם במציאות שאינה מדומיינת, וכאן הדם כבר אינו "הדפסה תלת- ממדית". הרי לכם עוד נושא לשניים, שלושה או ארבעה דוקטורטים טובים...