אחת שלא מפחדת

"איך שהיא הכניסה להם!", התלהבה חברה מהכיתה שלי, "סוף-סוף אחת שלא מפחדת". יצאנו החוצה נסערים ועוד שעה ארוכה עמדנו על המדרכה משחזרים בהתלהבות את הרפליקות העוקצניות שלה.

זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שולמית אלוני. חוץ מבטלוויזיה כמובן. היא הייתה שורפת את המסך, ולמחרת כל המדינה הייתה מדברת על זה. אבל בשטח, בעימותים, על הבמות, כמו באותו עימות לוהט בראשון לציון לפני המון זמן, היא הייתה אפילו יותר חזקה. היא הייתה ממש אש, הר געש, וזה אף פעם לא עבר לה ולא דעך.

היה בדברים שלה עוד משהו שאיפיין אותה תמיד, בעצרות המוניות כמו גם בשיחות האישיות שזכיתי לקיים עמה הרבה שנים אחר כך: עומק. היה לה עומק אינטלקטואלי ורוחב אופקים בלתי רגיל שעמד לשירותה בכל ויכוח, בכל שיחה. עם פרופסורים למשפט התווכחה כאלופת המשפטנים, עם רבנים התנצחה כבקיאה מאין כמוה בהלכה ובמקורות, עם סופרים ואנשי רוח שוחחה ברמה התרבותית הגבוהה ביותר. והעברית... שפה נפלאה ועשירה כל כך הייתה לה.

וכן, היא הייתה בוטה מאוד. לא חיפשה להיות נחמדה. אמרה מה שחשבה והרגישה, בלי לייפות. וזה הרגיז המון אנשים. אבל זה בא מהמקום הכי אמיתי. היא התעצבנה על אמת. היא ראתה מה קורה ולא ידעה את נפשה מרוב תיסכול וזעם. הצגות היא לא עשתה.

וביחס לזה צריך להגיד עוד משהו, שאני לא בטוח כמה אנשים היום מודעים לו. היא הייתה מטרה לרצח אופי שיטתי, במשך שנים. עכשיו קשה אפילו לדמיין את זה, אבל הדברים שהטיחו בה, העלבונות, הקללות... כאיש ציבור בעצמי, כחבר כנסת, אני אומר לכם שמסעות השיסוי וההכפשה הפוליטיים של היום מבהיקים בחיוורונם לעומת עוצמת השנאה של אז. והעמידה שלה מול זה איפשרה גם לנו לעמוד. אנחנו ציטטנו אותה, חיקינו אותה, היא הייתה הקול הכי צלול וחד שלנו. וכשהיא דיברה, זה היה בשמנו. זה היה הכוח שלה, וזה היה הכוח שלנו.

במבט לאחור, אני חושב שאני וחברתי ראינו באותו ערב סוער בראשון לציון, שתי דמויות שונות. אני ראיתי מנהיגה פוליטית שקורעת לגזרים וכותשת לפירורים את הכפייה הדתית, את הכיבוש, את הגזענות, ומבטאת בדיוק נמרץ את המחשבה הפוליטית שלי. ואילו חברתי, ואת זה לא ממש הבנתי אז, ראתה קודם כל ואחרי הכל אישה, אישה שלא מפחדת. "אחת שמכניסה להם".

זו לא פוזיציה פשוטה גם היום, אבל אז היא בפירוש הייתה סוג של חלוצה. מה גם, שהיא הובילה את הנושא הזה עצמו, את הפמיניזם, את זכויות הנשים. ולא עשתה את זה ממקום אקדמי מהורהר, אלא הייתה לוחמת. היא איתגרה את השיח, בעטה במוסכמות העבשות. גם הרבה נשים התקשו לשמוע את זה.

והיום אני מבין שחלק מהשנאה כלפיה, הביטויים שבהם השתמשו נגדה, נבעו מזה שהייתה אישה. ומי שיכחיש - אל תאמינו לו. על גבר לא היו מדברים ככה. לא היו מעיזים. לא אז ולא היום.

עברו שנים, אני נכנסתי לפוליטיקה, ובאתי אליה הביתה. סוג של לקבל את ברכת הדרך, אני מניח. אודי הבן היה שם גם, ואנחנו ישבנו ודיברנו על המטרות והאתגרים ועל כל מה שצריך ולא צריך לעשות. והיא שפעה חוכמה וגם עקיצות לרוב, והשיחה הייתה מרתקת ומלבבת, והתמקדה בעיקר במגילת העצמאות והשלכותיה האקטואליות וגם במעבר מהתקשורת לפוליטיקה. "אני באתי מהרדיו, וגולדה לא אהבה את זה. אבל אין דבר. היא לא אהבה עוד כל מיני דברים אצלי, והנה אני פה..."

ואז פתאום, היא ספקה כפיים ואמרה "טוב די, לעבודה, לכו כבר לעבוד", ופשוט זרקה אותנו החוצה. בחיוך, בטח בחיוך, אבל היה ברור שכשהיא חותכת, זה נגמר, ומספיק עם הקשקושים, צריך לעבוד.

הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה גם כן בעצרת פוליטית. יותר מ-30 שנה עברו מאז אותו ערב סוער בראשון לציון. זו הייתה אחת ההפגנות האחרונות שלה. כבר לא בקו הבריאות, כבר לא היה לה פשוט לצאת מהבית, אבל עדיין לא מוותרת. כפייה מושחתת של קומץ עסקנים הכעיסה אותה מאוד, והיא התייצבה לצדנו בשטח. וכמו תמיד היא הייתה מדהימה. הקול חלוש יותר, העמידה מעט כפופה, אבל הדברים - אש ולהבה. חדה. חריפה. מרתקת. כל מילה כמו חץ שפוגע במטרה.

הרבה דברים אני חייב לך, שולמית אלוני, גם באופן אישי. היית הקול שלי, היית המגן שלי. אולי לא אמרנו לך את זה מספיק בחייך: את נתת כוח לכל כך הרבה אנשים בארץ הזאת. אור גדול את הבאת, גם לחיים שלי, וגירשת את החושך.

באהבה גדולה, ניצן