במאבק המר שלנו עם הפלשתינים, מאבק שאיננו נגמר, ייתכן מאד שאנו הישראלים, הפלשתינים וכמובן האמריקנים, ניצור סוג של הסכמה רופפת. מעין מעטפת שבתוכה שוררות הבנות שונות, ומאידך-גיסא, כוללת גם השלמה עם מצב שעל פיו יש נושאים עליהם קיימת מחלוקת, למשל הריבונות על בקעת הירדן. למשל על זכות השיבה.
אבל זו איננה כל התמונה. משיקומו שני הצדדים משולחן הדיונים. יהיו הפלשתינים במצב אחר לגמרי. משהם היו בו בזמן השיחות עם
אהוד אולמרט. הם יהיו אחרי הישג משמעותי מאד באו"ם, הישג בו זכו, ברוב עצום, להיות מוכרים כמדינה חברה (ללא
זכות הצבעה). הם ידרשו קרוב לוודאי להגדיר את ישראל (או את הציונות), שוב, כמדינה גזענית.
אנחנו כבר היינו במקום הזה בתוקף החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם מה-10 בנובמבר 1975. החלטה זו המגדירה את הציונות, כסוג של גזענות, בוטלה על-ידי העצרת הכללית רק שש-עשרה שנים מאוחר יותר, ב-16 בדצמבר 1991. העדר פעילות מתאימה של ממשלות ישראל לאורך תקופה זו היה אחד הגורמים המרכזיים לאישורה. רק התגייסות של ארה"ב ועוד מספר מדינות ידידות הוביל לביטולה.
סיפור עלייתה ונפילתה של הדיבה ההיא, מלמד רבות על תפקידה דאז של האנטישמיות בפוליטיקה הבינלאומית, ובעיקר על השפעתה המשתקת על המדינה היהודית ועל העם היהודי.
ללא התמיכה הגורפת בנו של ארה"ב, קרוב לוודאי שגם הפעם יצליחו הערבים לגרום לנידוי ישראל. הפעם יסייעו להם ארגונים שונים כאלה המופעלים על-ידי פלשתינים וחוגי שמאל שונים ואנרכיסטים במערב, וכאלה, בעוונותינו הרבים, שיופעלו על-ידי עמותות וארגונים הפועלים מתוכנו, כגון עמותת זוכרות. ארגונים אלה משכילים מאד להשתמש במערכת המשפטית ובמיוחד בביהמ"ש העליון, כפלטפורמה יעילה במיוחד לפעילות אנטי ישראלית ואנטי ציונית חריפה. גם הקרן לישראל חדשה איננה טומנת כידוע את ידיה בצלחת. אין מצב שבו לאווירה כזו לא יהיו משמעויות כלכליות מרחיקות לכת.
לתשובה על השאלה, מי משני הצדדים הניצים תרם יותר להכשלת המשא והמתן, תהיה חשיבות עליונה בגיבוש מערכת היחסים החדשה בינינו לבין מדינות המערב. רמזים ואיתותים לכיוון שאליו עתידה לפנות מערכת יחסים זו אנו מקבלים כל הזמן. כאשר ידיעות על חרמות כאלה ואחרות מגיעות ממוסדות וארגונים שונים בארץ ובחו"ל. ועדיין התנועה הזו מטעימה אותנו עכשיו, רק על קצה המזלג, את הצפוי לנו כאשר יסתיים בכישלון המו"מ בינינו לבין הפלשתינים.
נתניהו מצוי שלא בטובתנו במצב קשה. עליו לתמרן בחכמה את מהלכי הממשלה, לגרום לכך שיהיו אלה הפלשתינים שיוציאו בעבורנו את הערמונים מהאש. אם הוא פרסם הודעה שלפיו ייתכן שיהיו ישובים שימצאו בהסדר שלום תחת ריבונות פלשתינית, הדבר מאותת לעיני העולם על נכונותו ללכת מהלך משמעותי מאד לקראת שלום עם הערבים. והנה קפצו הפלשתינים כנשוכי נחש והודיעו כי לא יקום ולא יהיה. הם לא ירשו לאף יהודי אחד להישאר בשטחם. בתשובות אלה מצוי מכרה זהב להסברה הישראלית. לדוגמה אמירה מתבקשת בנוסח: "הרי לכם אפרטהייד מבית מטבחו של אבו מאזן". וכאן, בדיוק כאן, קופץ בנט ומכריז הכרזת מלחמה מלווה באיומים מכאן ועד להודעה חדשה... כאילו אין הוא מבין את המשחק המורכב שעל ישראל לשחק בו עתה. הוא באחת שיחק לידי הפלשתינים.
במצב רגיש מאד בו מצויה עתה ישראל ראוי להגיד לבנט וליתר השותפים הקואליציוניים: מה אתם קופצים? הקדימו מחשבה לקפיצה. קל מאד לגרום לנזק גדול בהבל פה. התיקון אח"כ מסובך וקשה הרבה יותר.
