מעטים האנשים בישראל שאינם מחפשים מוצא למצב העגום. לאלה שהם רוב רובו של הציבור הנני מציע קודם לעיסוק בפתרון המכונה במקומותינו "אלטרנטיבה", לתת דעת לרכיבייה (אמצעים, מיומנות ומוטיבציה) המהווים תנאי להגשמתה.
אם נאמץ את מבחן העשייה במקום את זה הממוקד בתוצאה, תעמוד לידינו תמונת מצב אמיתית, באמצעותה נתן יהיה לעמוד על ממדי הכח האמיתיים חליף לוירטואלים, המהווים פגע רע בניהול המערכת הלאומית לדורותיה. או אז יתברר, כי צה"ל הכל כך דומיננטי בחיינו מהיותינו מדינה החיה במצור מתמשך, מתפקד במהופך משנדרש.
רק כך אפשר להסביר את מעשה האיוולת בפריסת צה"ל לאחר מלחמת 1967 על גדות תעלת סואץ ממש, טרף לאש הנשק קצר הטווח, שאיפשרה לאויב שהובס זה עתה להתמודד מול חילינו כשווה לשווה.
דחיית תוכניתם של האלופים טל ושרון לפריסת הכח בעומק השטח, הוציאה מדעתה של המערכת את ההגנה מסדר היום, וברצף העלימה את יתרונם האיסטרטגי של מרחבי סיני כמתאר קלאסי להפעלת צה"ל הנייד והמשורין. משום כך לא בוצע מאז כיבוש סיני ועד ליום פתיחתה של מלחמת יום כיפור ולו תרגיל הגנה אחד בהתאמה לכוונות ויכולת האויב. ומשפרצה המלחמה, הצליח צה"ל להפתיע את עצמו מחוסר מוכנותו לניהול מגננה, במחיר עתק של דם דמים ונכסים אסטרטגיים, מעל ומעבר לאלה שהיו נדרשים אילו התכוננו נכונה למתארי המלחמה למגוונם.
מסתבר כי גם המכה הקשה שספגנו לא שינתה ולא כלום באופן ההתיחסות ללקחיה.
על-רקע עגום שכזה, תוך ביסוס המהלכים על תחושות בטן של קברניטי הביטחון, התבצעה פעולה אדירה בשיקום צה"ל.
מספר עוצבות השדה גדל פי כמה, מחסני חירום נבנו ומולאו במיטב הציוד, תורת הקרב שונתה על-פי הבנת המפקדים, והכל כהליך שאמור היה להפיק את לקחי המלחמה שהסתימה ולמנוע את הישנותם של קילקוליה בבואה אחריה. למרות מיליארדי הדולרים וצפיות לרוב, חזרו קילקולי המלחמה כולם במלחמת שלום הגליל ובדרך כלל אף ביתר חומרה. שילוב חיל האויר בקרב היבשה לא בא לכדי ביטוי, זולת נזק כבד שעצר מהלך של עוצבה. מערכי המודיעין שזכו לתשומת לב רבה אחרי מלחמת יום הכיפורים הפיקו מזער משנתן. ומערך הפיקוד והשליטה שהתעצם באמצעים, שמר את רמתו הירודה כבעבר.
מלחמת שלום הגליל מלמדת באופן ברור וחד, כי הפעולות לשיקום צה"ל אחרי מלחמת יום כיפור החטיאו את מטרתם ובעצם כך פגעו באיכות ומוכנות צה"ל למשימותיו.
הסתימה מלחמת שלום הגליל, וצה"ל המנצח כל אויב מתמיד בהכאה עצמית, ומשחזר את קו בר לב הזכור אך ורק לרע.
בלי דעת וללא התיחסות ללקחי קו בר לב, מוקמים מוצבים בסיסי תחזוקה מתקני קשר ושיירות מהם ואליהם. והללו, כמו במלחמת ההתשה ב-1968, הפכו חיש קל מטרות לפיגוע, תוך כדי הגברת המוטיבציה של נערי עמל והחיזבלה להילחם. ובעוד המכות והיגע הגבירו כל פגע בנסיגה מקו אל קו, זוהתה חולשתו בסימטאות עזה חברון ושכם ופרצה האינתיפאדה. גם הפעם חסר ידע למצבו ואטום ללקחי העבר, ממשיך צה"ל לעקוד את עצמו ומעמיד נוכח המתפרעים פחות מארבעה אחוז מהכח.
על-פי מיטב המסורת מתמידים קברניטיו להתעלם מלקחי העבר, ובמיוחד מאפקט ההרתעה שנגוז ומשמש מכפיל לתוקפנות. הללו בחרו במעין מיגננה שבאה לביטוי בהמחשת עוצמתו של הצבא החזק ביותר במזרח, בדמות חוליית חיילים. חולשתם של אלה ממש הזמינה את תוקפנות ההמון בכל כפר וסימטה, מה שחייב את חילינו לירות בבלתי מזוינים מידי יום ביומו ולאורך שנים רבות מדי, כדי להישרד. עוד זה הולך, והקודמת לה מתנהלת מעשור לבא אחריו, ודם חיילי צה"ל מרווה את אדמת לבנון כדי היותה לעיסת בוץ מעשה ידינו להתבייש. במקום לנצל את המובלעת הנוצרית כמדרס, ולהכניס מעת לעת כוחות בעוצמה על-אוגדתית למשימות סריקה והרתעה לפרקי זמן של 24 שעות, כונסה עוצמת צה"ל לתוך המוצבים בהתאמה נדירה ליכולת החיזבלה להתמודד נגדו כשווה עד נסיגתו מלבנון.
מעשה הנסיגה שיקף נאמנה את המיומנות הקיימת בהפעלת כוחות, כך שבאופן טיבעי הפכה הנסיגה לבריחה, וככזו שידרה במיטב את חולשת הכח והביאה לפריצתה של המלחמה העכשווית כנגד פלשתין.
סידרת כשלים כל כך ארוכה ומזיקה היתה אמורה להיקטם מבעוד זמן, במיוחד לאור איכותם האישית של מפקדי צה"ל ולוחמיו. לכן ההסבר האחד ויחידי לפרדוכס, הוא בהוצאת האיכות הגבוהה בתוואי שגוי, המביא את הכישורים הללו להפקתם של קילקולים רבים יותר. בלי קושי ניתן לזהות את מקור התוואי השגוי. שם, בימי המאבק בבריטים, בקורס מפקדים של הפלמ"ח, כותב אחד מקברניטי הביטחון "באוהלי ג'וערה יצרנו את תורת המלחמה של צה"ל" [יצחק רבין - פנקס שרות]. ארבעים אלף שנים (מתועדות)נלחמים בני האדם במלחמות שמהם נקבעה תורת מלחמה ועקרונותיה, ואצלנו באוהלי ג'וערה ממציאים את הגלגל.
בלי דעת ובדיקה, ובהסתמך על מבחן התוצאה, השתרשו כשלי הגלגל וככאלה הכפילו את מחיר השגת ההכרעה בממדים שמעל ומעבר לסף העמידה.
עד המהפך הפוליטי בשנת 1977, קיזזה ההסכמה הלאומית בנזקי חובבנות הפעלת הכח. הסכמה זו שאת בסיסה יצרה תפיסת הביטחון הלאומי, נעלמה כלא היתה - פועל ממאבק פוליטי שהתחולל במהלכה של מלחמת של"ג. להבדיל מפליטת פה דקלרטיבית, היוותה תפיסת הביטחון הלאומי בסיס לבנין צה"ל ותורת הפעלתו. על-פיה נבנה הצבא, כדי "לנהל את המלחמה בשטח האויב ולסיימה מהר ככל שנתן", ראה מלחמת קדש, ששת הימים והכנת הצבא באופן בלעדי אחריה לצליחת תעלת סואץ בדרום ובהבקעה ברמת הגולן.
לקידושה של התפיסה למרות העומק האסטרטגי שהיה בידינו,
מימשנו במחיר עתק את עקרונותיה במלחמת יום כיפור. ואחריה, נוכח שיתוק החיים בגבול הצפון, יצא צה"ל למלחמת של"ג,
בתואם לתפיסת הביטחון שכל כולה מלחמת ברירה. זכות הויכוח בעניין קבילות אסטרטגיית הברירה והאין ברירה, היתה רלוונטית מאז נוסחה ב-1952 על-ידי דוד בן-גוריון, ולאורכם של מבחני עמידותה במלחמות.
זכות, אשר במדינה במצור כשלנו הפכה לחובת המדינאים, עלתה בפעם הראשונה על סדר היום הציבורי בכיכר העיר באוקטובר 1982, ובמהלך המלחמה ממש.
שוללי תפיסת הברירה שהיו ממיסדיה וממחולליה, לא הבחינו בהבדל שבין קבילות בחינת תפיסת הביטחון, ובלבד שתחקר באופן יסודי ומשכנע, לבין דרישתם באופן חד-משמעי ונחרץ לשינוי התפיסה. משזרקו ברוב קול וקהל את נטל ליבון הסוגייה על כתפי הציבור, היוו רכיביה חומר דליק והרסני אשר שחק את האחדות הלאומית לאבק. ובאחת, איבדה ישראל במו ידיה את אחד מבסיסי עוצמתה וכושרה לשמירת הריבונות, להרתעת אויב, ולחיזוק הסיכויים במהלכים מדיניים עתירי סיכון.
שילוב קריסתה של תפיסת הביטחון, והעדר המיומנות, הפך לקטלני מאין כמותו ומכפיל שלילי כדי הפוך יוצרות של ממש. בשדות הקרב לא השיג צה"ל בדל של הכרעה. מחנה השלום הפך בלי דעת לגורם הדומיננטי בהבאת המלחמה מעצם שלילתה, הנתפסת בעיני האויב כסמן לחולשה - שמטבעה מזמינה תוקפנות. והמחנה הלאומי כשל בשכנוע נכונות הגשמתה של הציונות נוכח מחיר המאבק בדמים ובדם.
לכן, אין מנוס וגם אין מחילה להמשיך בעצימת עין מתמשכת מבאור מדויק של העוצמה הצבאית שביד, ומזיהוי הנדרש למיצויה האופטימלי. כשתסתיים מלאכת הזהוי והשיקום שבעקבותיה, תיווצר הסכמה רחבה לגבולות הכח, כסימן דרך מדויק ליכולתנו להשגת יעדים ברי המימוש - תחליף אמיתי ואמין ללהג פוליטי מפריד, הורס, ופוגע.
קישורים
הערות על נצח יהודה ומינוי ראש אמ"ן, ולקח מאיר עיניים ממשה רבינו
