יום השואה הבינלאומי: בשביל מה זה טוב?

יום השואה הבינלאומי, כפי שראינו השנה, הופך למסגרת טכסית מוסדרת. הדבר מתרחש דווקא כאשר מעשי הרג המוני נמשכים באין מפריע, והפגיעה באזרחים במעשי טרור וחבלה, במאבקים אתניים, פוליטיים, דתיים וכלכליים, הולכת ומתרחבת.

האנטישמיות בעולם מרימה ראש, והעוינות לישראל, מולדת העם היהודי והמקלט העיקרי לניצולי שואת אירופה, נמצאת בצמיחה מתמדת - אנטישמיות במסווה של ביקורת מדיניות. כמו בימי טרום-שואה בגרמניה הנאצית - הסברים "מלומדים" ו"תמימים" כיסוד לתכנון קטסטרופה אנושית.

ערכו של יום השואה אינו ברענון הזכרון ההולך ומתעמעם של הפרטים המזוויעים שקרו אז; יש חשיבות גם לכך, אבל לא זה העיקר. העיקר הוא מניעת חזרה על האירועים, "מחיקת" נימוקי ההבל שהביאו לאירועי הזוועה ושימשו להצדקתם, ויצירת תודעה רחבה ככל האפשר נגד הישנות התהליך והמעשים אליהם הוביל.

תנלפיכך שמאמץ כזה יצליח, הוא שיהיה מושתת על עובדות ועל אמירת אמת. הדרך הבטוחה להפוך את יום השואה לאירוע בלתי רלוונטי, היא להעניק לו משמעויות שאין בו, ופרשנויות שקריות, ואין זה משנה אם הדבר נובע מבורות או מכוונת מכוון.

השואה נגרמה לעם היהודי בשל היותו יהודי. היא הייתה יחידה מסוגה בהיסטוריה האנושית, משום שנולדה ולוותה באידיאולוגיה שביקשה להצדיקה, בתכנון לאומי גרמני ששאף למיצויה, בהפעלת כוח צבאי ברוטלי כמסגרת שאפשרה הוצאה לפועל של רצח סיטונאי של אזרחים, ובמשטר אימים שדיכא כל אפשרות להבין מבעוד זמן למה הוא שואף וכיצד הוא מוציא לפועל שאיפה זו.

ובמקביל, דיכא - בין אם על-ידי הוצאתם להורג של מתנגדי המדיניות, ובין אם באמצעות הפחדתם של אחרים - כל ניסיון פוטנציאלי לערער על מהלכיו. כשהיו חריגים, הם היו מעטים, פעלו בהסתר, במינון נמוך ומרבית פועלם התגלתה כאשר היה כבר מאוחר מכדי לנסות ולהפכם לנורמה במאבק נגד מכונת ההשמדה.

אי אמירת אמת שימשה, לצערנו, גם בימי שיא ההשמדה את בעלות הברית, כתרוץ להימנעות ממעשים, שיכלו למזער את נזקיה. האם היה זה שיקול דעת מוטה, חוסר-אמון בידיעות על מעשי הנאצים, או אותה אנטישמיות אשר גם בהיותה סמויה, מצאה דרך לשתף פעולה מבלי להכריז על כך עם האנטישמיות הנאצית הבוטה - לגבי העבר זו בעיקר שאלה אקדמית, אבל כאשר מסתכלים על העתיד, היא הופכת לשאלה מעשית.

מלחמת העולם השנייה הייתה ללא ספק האירוע המלחמתי החמור, הגדול והמקיף ביותר בתולדות האנושות. ומשום שפעלו בה הכוחות הצבאיים העולמיים החזקים ביותר, כאשר הם נשענים על הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות ביותר, היא גם הביאה להשמדה המונית של בני-אדם הנאמדת ב-50 מיליון איש, חיילים ואזרחים. אולם באף אחד מהמקרים, למעט מול העם היהודי, לא היה זה מסע הרג מתוכנן, מכוון לחיסול טוטלי ומושתת אידיאולוגיה. באף אחד מהמקרים לא הושמד שליש מעם אחר כלשהו.

אם בוחנים את הפיזור היהודי העולמי ערב המלחמה, כשני שלישים מהעם היהודי ישבו באירופה - 12 מיליון מתוך כ-18 מיליון נפש. כמחצית ממספר זה הושמדו במלחמה, שעיקר פעולות ההרג וההרס שלה בוצעו באירופה.

על פניו נראה שנוצר הפרש מופע שלילי בין ההתעוררות לניהול אירועים טכסים ופעולות ללימוד ואזכור השואה, סיבותיה ומשמעויותיה, לבין הנכונות להסיק את המסקנות הנכונות מהאירוע עצמו. הפרש מופע זה, כמעט מקיאבלי במהותו, מעורר נוכח שניות זו תחושה חזקה ולא נעימה של ניסיונות לשכך את המצפון ולא להסיק את המסקנות הראויות. לאחר שסוסי הרצח ההמוני והשיטתי של אזרחים ברחו מהאורווה ואף קיבלו "היתרים" אידיאולוגיים, משפטיים ופוליטיים מצד אבירי "המצפון" במערב הפוסט מודרני, לאחר שמרבית העדים החיים לאירועי השואה כבר אינם עימנו ואחרוני השרידים הולכים ונעלמים במהירות, לאחר שגורמים כאלה ואחרים שילמו כבר דמי "לא יחרץ" לא מבוטלים במטרה לקנות לעצמם ריהביליטציה, ולאחר שמצאו את המפתח להפוך את השואה למטבע לשונית שקרית עוברת לסוחר כבמקרה הערבי-פלשתיני - מוכנים מעט בעלי המצפון לערוך טכסי אזכור, ומתפתים אנו לחשוב שיש בטכסים אלה ממש.

יסלחו לי הנפגעים ובעלי הרצון הטוב המבקשים למנוע השכחת השואה, אבל דומני שאיחרו את הרכבת. הם לא איחרו אותה מבחינה זו שאי-אפשר לערוך טכסים גם כיום וגם בעתיד. הם לא איחרו אותה מבחינה זו שאין באופן גורף בטכסים אלה שום תועלת. הם איחרו אותה מבחינה חינוכית ומוסרית, והם איחרו אותה מבחינה זו שהגורם הראשי שהביא לשואה - האידיאולוגיה האנטישמית שמקור לידתה היא היריבות הדתית הנוצרית עם היהדות אימה הורתה - שוב אינה נחשבת כמוקצה מחמת מיאוס. ובהינתן לה לגיטימציה להרים את ראשה המכוער, יהיה התירוץ התורן אשר יהיה, נפתח פתח מאיים ומסוכן לאפשרות של חזרת השואה בלבוש כזה או אחר.

המבחן האמיתי אינו בשאלה מה היינו רוצים ליחס ליום השואה הבינלאומי אילו היה הדבר בידינו. המבחן האמיתי הוא בשאלה מהי השפעתו המעשית. אם אנו מסתפקים באירועי ראווה בארץ או בחו"ל, ובעובדה שהתקשורת רדופת הצורך בסנסציות ובפיקנטריה מעמידה אותם במקום "מכובד" במסכת דיווחיה על אותו יום - ניחא. ללא ציפיות רבות, גם אין אכזבות רבות. אבל אם אנו מבקשים לראות ביום זה נקודת מוקד של המאבק בגורמים ובמניעים שיצרו את שואת אירופה במלחמת העולם השנייה, חייב יום זה לקבל צביון אחר.

עליו להיות נקודת ציון שנתית בזמן לסך-כל הפעולות החשבות שנעשו באותה שנה על-ידי ישראל, על-ידי מדינות אחרות ועל-ידי הקהילות היהודיות בעולם, להסגת האנטישמיות החדשה לאחור; הדגש צריך לעבור מאזכור זוועות העבר למניעת זוועות בעתיד.

האנטישמיות כיסוד האידיאולוגי שהוביל את הנאציזם למדיניות "הפתרון הסופי", היא גם מציאות וגם מטאפורה. היא גם מייצגת מה שקרה ליהודים וגם מזהירה מפני מה שעשוי לקרות לכל אחד, היה וקנאות עיוורת משולבת בשנאה תהומית שמטופחת שנה אחרי שנה ודור אחר דור, מצטרפות לכלל תנועה אידיאולוגית - תחילה לגיטימית, ואחר-כך בלתי נשלטת - ליישום מעשי של הקנאות והשנאה. רק כך יכולים הכל להיות שותפים שווים לתהליכי המניעה בעתיד. על ישראל כמדינה יהודית להיות יוזמת וממובילי קו זה, היא אינה יכולה שלא להיות.

אם איננו רוצים לראות את יום השואה הבינלאומי הופך לאקט בנאלי וחסר משמעות כבר בדור הבא, חובה עלינו לקשר את זוועות העבר עם מציאות ההווה ואיומי העתיד, כשמרכז הכובד עובר דרך שינויי מציאות למען העתיד. העבר הוא ההוכחה האמפירית ששואה יכולה לקרות (וגם כאשר היא פחותה משואת אירופה, כגון השואה הארמנית, היא חמורה מספיק), וההווה הוא אזהרה לגבי אופיו של המסלול עליו נעה האנושות - לעבר עולם טוב יותר או עולם עתיר סכנות.