1. בשבוע שעבר ראיינה
אילנה דיין את מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי. כדאי לחזור לראיון, לשמוע את השאלות החד-צדדיות, חוסר הביקורת על קרי, את העובדה שדיין לא הזכירה לאורך הראיון ולוּ ברמז את טענת זכותנו על
הארץ - כדי להתרשם שהראיון היה חלק ממסע יחסי ציבור של מחלקת המדינה האמריקנית - הרבה באמצעות
ידיעות אחרונות והארץ - לשכנע אותנו שג'ון קרי הוא ידיד ישראל מופלא וכדאי לשמוע לעצותיו ולקבל את מתווה ההתאבדות המדינית שלו. לאורך הראיון שירטטה דיין קו אנושי, נחוש, אמיץ, פטריוטי; אפילו קשר יהודי היא גייסה לדיוקנו של גואל האנושות קרי (אכן, משיח).
הנה פיסקה אופיינית לדיין: "ג'ון קרי הוא היזם, היחצן והאדריכל של המו"מ הזה. יכול להיות שישנה את ההיסטוריה, יכול להיות שהיא תכריע אותו, אבל הוא לא ייתן לה לעבור על ידו". וואו. מוזיקה דרמטית ושקיעה. היא הרחיבה על הרקע הצבאי שלו בווייטנאם ("שלוש פעמים נפצע, פעמיים קיבל עיטורי גבורה, על שולחנו תמונת החבר הכי טוב שלו שדימם למוות בשדות האורז", "אתה עדיין נושא איתך את הדסקית הצבאית?") כדי שנבין שהאיש יודע מהו צבא ומהי מלחמה, ולכן אפשר להפקיד בידיו את עתידנו. מזכיר את
יצחק רבין ו
אריאל שרון - "איש לא ילמד אותנו מהו ביטחון ומהי ציונות". כך שווקו אוסלו וההינתקות. אז מה, הם לא טעו?
דיין: "כולם יודעים כיצד המשחק ייגמר", שזאת אמירה שמאלית טיפוסית שפירושה, כולם יודעים שבסופו של עניין ירושלים תחולק חלילה והפלשתינים יקבלו מאה אחוז מאדמות יהודה ושומרון (למעט גושי ההתיישבות) וכו'. ובכן, אילנה - לא כולם "יודעים". יש הרבה אנשים רציניים החושבים אחרת.
עד כה, הפתרונות שהציע המחנה הפוליטי שלך דירדרו אותנו לעברי פי פחת. כיתר עמיתיה לעיתונות, דיין תתנגד להגדרה כאילו יש לה "מחנה פוליטי" - היא הרי מהאו"ם ואין לה סדר יום פוליטי המובלט בתוכניתה. אבל זה שורש השקר שהלעיטו בו את הציבור הישראלי - כביכול, יש עיתונות מדווחת, אוביקטיבית, נטולת שאיפות פוליטיות, ויש עיתונות ימנית. ממש לא.
הנה, נשים לב להמשך שאלתה של דיין: "כולם יודעים כיצד המשחק ייגמר; אבל האם אתה מסוגל להבין את הפחד של הישראלים... שזה עלול להתפוצץ לנו בפרצוף יום אחרי?" מפורש מול עינינו: "פחד!" לא זכויות, לא הקשר היסטורי ודתי, לא ליבת ההצדקה של הציונות. מי מדבר על זה בטלוויזיה? רק "פחד". שיח ביטחוני שדחק לגמרי את שיח הזכויות של העם היהודי על ארצו. רק באופן הזה אפשר היה לסמם את תודעת הציבור, שהרי אם רק בביטחון עסקינן, אפשר להוסיף עוד תחנת התראה ולהביא מאות מומחי צבא אמריקנים ש"יודעים טוב מאיתנו" כיצד להבטיח שבפעם הזאת, העסק "לא יתפוצץ לנו בפרצוף".
2. דיין לא ויתרה על השאלה המתרפסת: "האם יש סיכוי שתאבד תקווה בעניין הזה... שתגיד לאבו מאזן ולנתניהו 'נמאס לי, אם יש חדש, התקשרו אלי'". בבקשה, ג'ון, אל תעזוב אותנו. הנחת היסוד המובלעת בשאלה נעוצה בפעילות הבלתי נלאית של השמאל להזמין לחץ בינלאומי עלינו, שהגויים יצילו אותנו מעצמנו, כי היהודים השתגעו והם בוחרים בחיים על פני התאבדות מדינית.
קרי כמובן מרגיע. אל חשש אילנה, אני על הסוס: "אני אופטימי... מאמין שישראל תתחזק ותשגשג כל כך... שר חוץ ערבי אמר לי שאם נצליח לכונן שלום, ישראל תהיה מוקד כוח כלכלי באזור ויהיו לה יותר קשרים עסקיים עם העולם הערבי משיש לה כיום עם אירופה". שמעתם יהודים, יהיה לכם יותר כסף, אם תוותרו על ארץ חייכם. במחשבה נוספת, נראה לי שקרי מצטט מספרו המונומנטלי של
שמעון פרס "המזרח התיכון החדש"; כמו לא אירע דבר באזור בשנים האחרונות. איזו חוסר צניעות בפני ההיסטוריה ובפני התרבויות העתיקות של האזור. בוודאי, אין ספק שברגע שנהיה חלשים יותר, מדינות ערב תעמודנה בתור כדי לעשות איתנו עסקים.
כתנא דמסייע הביאה דיין את צ'אק טוד מ-MSNBC, שזה כמו להביא אצלנו מישהו משמאל להארץ. "האם היית מהמר על קרי?" טוד בתגובה: "האם היית מהמרת על נתניהו?" דיין עונה: "זה תלוי בביבי" (חבר שלה). לא תלוי באלף ואחד גורמים פוליטיים, תרבותיים, ביטחוניים, דתיים, היסטוריים ומדיניים. רק ביבי. יפה, שני עיתונאי שמאל משני עברי הגלובוס מסכימים שאם המו"מ יתפוצץ, זה יהיה באשמת ישראל.
3. או אז הגיע שלב הדיון באולפן. דיין הביאה את
ציפי לבני ולשם גיוון את
אמנון אברמוביץ', שתקף את לבני... משמאל. מפתיע. גם אברמוביץ' מסכים שהכל תלוי בנתניהו "שאין לו אומץ לעשות מה שאינו מאמין בו - נסיגה". ולתומי חשבתי שצריך אומץ דווקא לעמוד מול ארה"ב, אירופה והאליטה המתנוונת שלנו ולומר לכולם "לא!" וכי ציפי לבני הייתה צריכה לאזור אומץ כדי לעבור מחנה פוליטי? היא רק הרוויחה מזה - בכל העולם מתייחסים אליה כאל שמעון פרס החדש ובתקשורת הישראלית קושרים לה כתרי מתינות ושיקול דעת השמורים לאלה שגילו את האור הגנוז מששת ימי בראשית.
אבל אולי לא מדובר באומץ בלבד, אלא בפרספקטיבה היסטורית עמוקה? סוף סוף הובא לאולפן מישהו החושב אחרת מהמקהלה המזמרת.
צבי האוזר, מזכיר הממשלה הקודמת. האוזר אמר שהמשותף לקרי ולנתניהו - ששניהם חושבים בפרספקטיבה היסטורית, עניין נדיר יחסית במערכת הפוליטית העסוקה בעיקר בעבודת ההווה. ההבדל הוא, הוסיף האוזר, שקרי מנהל את הסיכונים של האחר, בעוד נתניהו מנהל את הסיכונים שלנו.
מייד קפץ אברמוביץ' ודיבר נגד הדרישה להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והוסיף שמול הסיכונים שהאוזר הזכיר יש סיכונים אחרים: מדינה דו-לאומית, חרמות, בידוד בינלאומי וכו'. אמא'לה.
בתגובה העיר האוזר שאברמוביץ' חי באתמול, משום שמדינה דו-לאומית תיתכן גם ביחס של 80 אחוזים מול 20 אחוזים. אם יושג הסכם שלום, יופנו התותחים הכבדים שנותרו באזור לתוך ישראל פנימה. הם יבקשו לפרקה ממאפייניה היהודיים, להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה" - המצאה ישראלית לרעיון "מדינת כל לאומיה". משום כך אי-אפשר להגיע להסכם ללא הכרה פלשתינית בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ההכרה הזאת אינה דרושה לנו, אלא לפלשתינים. בלי זה תיוותר דרישת השיבה על-כנה ולא יושם קץ לסכסוך.
בוודאי לא בארצות הברית שנקראה בפי מהגריה היהודיים המזרח אירופים "א-געלדענע מדינה", מדינת הזהב
